כבר משלב מוקדם במלחמה היו שסיפרו סיפור ובו מחדלי 7 באוקטובר הצילו אותנו למפרע מאסון נורא. קשה לדון בטענה הזו ברובד המציאותי. אין שום דרך לדעת "מה היה אילו". ייתכן שבלי 7 באוקטובר היינו כבר אחרי שואה גרעינית או כיבוש של הגליל; אך ייתכן גם שבמכת פתע מתוכננת היינו מגיעים להישגים טובים יותר מול האויב בלי לשלם עליהם מחיר איום. אין שום דרך לדעת, אם אתם לא חיים באחת מסרטי המדע הבדיוני של שנות ה־90 וה־2000 שבהם אפשר היה לשנות חלק ספציפי בעבר ואז לראות לאן יתגלגלו העניינים.
יותר מאשר דיון עובדתי, מדובר בבחירה בין תנועות נפש. איני מתכוון רק לתנועת הנפש שנגד ביבי לעומת זו שבעדו (הרי גם זו תנועת נפש יותר מאשר הכרעה מבוססת עובדות). זו הבחירה בין שתי תנועות נפש כשאנו עומדים מול כל חטא או כישלון - התנועה שיוצאת מתוך אמונה שאיכשהו יצמח מהם משהו לטובה, לעומת זו שאומרת: אין שום סיבה לחשוב כך. חטא הוא חטא, כישלון הוא כישלון. יכול להיות שכל האנשים הללו מתו סתם; גרוע מכך: יכול להיות שהם מתו בגללנו.
אחד מחלקי התשובה שמונה הרמב"ם הוא החרטה. במבט מקרוב קשה להבין לא רק מה המקור לכך, אלא גם מה ההצדקה. ברור מדוע הרמב"ם מונה בשלבי התשובה את החובה לעזוב את החטא ואת ההתחייבות שלא לשוב אליו עוד לעולם. זאת הפואנטה של תשובה: לשוב מן הדרך הקלוקלת ולעלות על הדרך הנכונה. זאת התשובה המתוארת בתורה: "ושבת עד ה' א־להיך – ושמעת בקולו". אבל למה חייבים להתחרט? למה לא מספיק ללמוד מהחטא? לצמוח מתוכו? להפיק ממנו לקחים?
הכי מעניין
נצח ישראל לא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם. א־לוהים לעולם אינו מתחרט. חרטה היא כאב על הפער שבין המצב שלי כרגע לזה שבו יכולתי להיות. ואצל א־לוהים הפער לא קיים. אך האדם, מהות חייו היא האפשרות להינחם. ההגדרה הכי בסיסית של האנושיות היא חוויית הפער בין מסלול החיים שבו הלכתי לזה שבו יכולתי לצעוד. הידיעה שיש דרך שלא נלקחה, כלשון השיר של פרוסט, ומכיוון שהזמן מתקדם רק בכיוון אחד, לעולם לא אוכל לפגוש בה עוד.
יש מי שחווים את בגדי הלבן של יום הכיפורים כמו בגדים חגיגיים של חתונה. אבל מן המקורות עולה שהם בגדים של מוות. תכריכי קבורה של מי שהייתי השנה. בגדים שבאו להגיד: זה לא היה לטובה. זה היה ממש גרוע. חלקים שלמים מהשנה הזאת הלכו לפח. יש מילים שאמרתי השנה ואף פעם לא אוכל להחזיר. יש צלקות שגרמתי להן, אצלי ואצל אחרים, ולא יגלידו לעולם.
ברור מדוע החרטה מפחידה. אין רגש חסר אונים מן המבט אל הספל שנשמט מבין ידיך ומתרסק לרצפה. אין מה לעשות בתחושה הזאת. לכן מפתה כל כך להתקדם ממנה הלאה ולהתכחש לעצם קיומה. אבל חרטה היא גם הדרך לגעת בחלום המרוסק. אם לא נצליח לחיות חיים מושלמים, נוכל לכל הפחות להתאבל עליהם. כאב החרטה נותן מקום למי שיכולתי להיות. הוא חי בתוכי באופן ממשי, כואב את חוסר היכולת להתגלות במציאות.
הרמב"ם אינו מבסס את החובה להתחרט על סוגיה תלמודית או על מדרש. הוא לוקח אותה ישירות מן הפסוק בירמיהו: "אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ, בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי". ספיקת הכף המתסכלת על ירך היא פעולה כואבת מאוד, חסרת תכלית. אבל מיד אחרי הפסוק הזה מגיע אחד הפסוקים היפים שבתנ"ך: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'". מתוך הבכי על חרפת הנעורים אנחנו זוכים להצצה בילד שהיינו, לפני שהכול השתבש באופן נורא. הכאב חורט בנו דמות זיכרון לאדם שרצינו להיות. אין בפסוק הזה הבטחה לגאולה, רק תיאור של הכאב המשותף, של המעיים ההומים. כי אף אחד לא יספר לך שבמבט לאחור הכול היה בסדר, אבל יהיה מי שיחבק אותך חזק.
עוד כתבות בנושא
