מצוות וידוי מעשרות חותמת את חטיבת המצוות הגדולה שבלב ספר דברים. ממנה ואילך הספר עובר למעמדי הברית ולאירועי הפרידה ממשה רבנו ומהנהגתו. יפה היא מצווה זו לחתום בה את עולם המצוות שכן היא מצווה של סיום: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר". זו מצוה הנוהגת אחת לשלוש שנים בלבד, ויש בה הכרזה על סיכום קיום המצוות התלויות בארץ בשנים אלו: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה". מעין דו"ח מס הכנסה של ימינו, הנערך בסיום המחזור התלת-שנתי של המעשרות. כנראה שלא במקרה, שלוש שנים הן גם משך הזמן שמגדיר על פי חז"ל חזקה בקרקע. 

בפסוקים אלו רמוזות המתנות של כל שלוש השנים. המתנות שיש בהן קדושה: ביכורים, חלה ותרומה, תרומת מעשר, מעשר שני ונטע רבעי נכללות בב"בערתי הקודש מן הבית". מתנות החולין מוזכרות בפירוש: מעשר ראשון הניתן ללוי, ומעשר עני הניתן לגר ליתום ולאלמנה. מפשוטו של מקרא עולה שעיקר הווידוי הוא על מעשר העני. השנה שמדובר בה היא "השנה השלישית שנת המעשר" – הוא מעשר עני, הניתן רק בשנה השלישית והשישית. גם פסוק הפתיחה של הפרשה מדגיש זאת היטב: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ... ונתתה ללוי, לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו". אמנם אפשר לומר שהביכורים, החלה והתרומות הניתנות לכהנים נכללות ב"ללוי" שהרי גם הכהנים הם בני שבט לוי, אך נראה שההדגשה היא על המתנות שהן בבחינת מתנות עניים, ולא מתנות כהונה. נראה שהתורה מוטרדת יותר שמא החקלאים יתרשלו מלתת לעניים, מאשר שמא יימנעו מלתרום למקדש ולאנשי הקודש. בעיה מוכרת לכל מי שעוסק בתחום הפילנתרופיה. 

הדו"ח התלת-שנתי אינו מתייחס רק לקיום מצוות הפרשת התרומות והמעשרות ונתינתן, אלא גם לזהירות בקדושתן וטהרתן: "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת". עולם הנתינה של התורה שונה מעולם המיסוי המודרני. לא מדובר בשיקולים כלכליים וחברתיים בלבד, אלא גם בהיבטים של מצוות ואיסורים, קודש וטהרה. כמו בכל יתר התחומים של חיי האדם, ישנה השקה ולפעמים חפיפה בין עולמות הקודש והחול. החול הוא הבסיס שמאפשר לקיים את עולם הקודש, והוא הזירה של המעשים והדברים שנועדו לקידוש על ידי מעשי האדם עובד ה'. 

אחרי השלמת המצוות מתבקשת תפילה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

תפילה זו נסמכת על התלות של ההשגחה הא-לוהית בקיום המצוות התלויות בארץ, תלות שנזכרת פעמים רבות בתורה ובתנ"ך. כך אומר מלאכי, חותם הנבואה: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י).

כמו דו"ח מס הכנסה

מעבר לכל האמור יש בפרשת וידוי המעשרות רכיב מופלא, שעשוי לעורר תמיהה בליבותיהם של מי שהורגלו בחינוך התורני והדתי בדורות האחרונים, ובייחוד בחודש אלול. 

פרשת וידוי מעשרות מחייבת את האדם לנסח במילים ובקול רם את העובדה שהוא קיים את כל חובותיו. בשפה ברורה הוא מסכם ואומר לפני ה': "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

המילים האחרונות מהדהדות בעוצמה: "עשיתי ככל אשר ציויתני". גם מי שאינו חניך תנועת המוסר בישיבות ליטא, שואל את עצמו, איך יכול יהודי להגיד משפט כזה בלב שלם? אנחנו אמונים על וידויים ארוכים ומקיפים, שבהם אנחנו מתוודים על חטאינו מא' ועד ת'. במשך השנה כולה, ובעיקר בימים הנוראים, מחנכים אותנו לענווה וצניעות והכרת מיעוט ערכנו, ולפתע התורה מצווה להכריז בקול גדול: "עשיתי ככל אשר צויתני"?

יש שתי אפשרויות לבאר את הסתירה-לכאורה בין מושג הווידוי על חטא השגור אצלנו, לבין אופיו של וידוי המעשרות. 

האפשרות האחת היא להתייחס, כאמור לעיל, אל פרשת וידוי מעשרות כחטיבה מיוחדת בתוך המצוות, ולהשוותה בהבדלים המתבקשים לדו"ח מס הכנסה. כל אזרח יכול, ואף נדרש לעיתים, למלא דו"ח מפורט על כל הכנסותיו, למנות את ההוצאות המוכרות, לרשום את כל מה שתרם לצדקה, ולמנות את נקודות הזכות והפטורים המגיעים לו. הדו"ח נבדק, מאושר, ולפעמים אפילו מתברר שמגיע לו החזר. כשאדם חותם על הדו"ח השנתי למס הכנסה הוא מצהיר משהו דומה למתוודה וידוי מעשרות: "עשיתי ככל אשר צויתני".

התורה מלמדת שאין מניעה לנהל באופן דומה את תקציב התרומות והמעשרות בעולם של תורה ומצוות. מדובר על שיעורים ידועים של הפרשות, על נוהל ברור של נתינתן ועל מצוות המסדירות את דרך הטיפול הנכונה בהן. התורה מלמדת שקיום מצוות אלה באופן תקין ומלא נמצא בהישג ידם של כל אחד ואחת. לא רחוקה היא ממך ולא בשמים היא. זו ידיעה חשובה, שגם מחזקת את ידינו. אפשר לעמוד במשימה והיא בהישג ידנו. 

אין בכך סתירה לעקרון ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). גם אחרי שמקיימים את כל הנדרש במצוות התלויות בארץ, נשאר עדיין מרחב מספיק גדול של מצוות שקשה לקיימן, ובהן מצוות שחכמים העידו עליהן שקשה מאוד שלא להיכשל בהן, כדוגמת כיבוד אב ואם, או אבק גזל.

הווה אומר: לצד וידוי המעשרות שהוא בירור מה שעשינו כראוי, קיים עולם שלם של מצוות שבהן נצרך וידוי על חטא ותשובה, על כל מה שלא זכינו לקיים כראוי. והדברים אינם סותרים.

שני סוגים של וידויים

פתרון אחר לסתירה לכאורה הוא בהפרדה בין מישורים שונים בנפש ובאופן קיום המצוות. על אותן מצוות עצמן, יכול אדם להתוודות וידוי מעשרות ולומר: עשיתי ככל אשר צויתני, וגם להתוודות וידוי של חטא ולומר: אשמנו בגדנו. זאת מכיוון שבכל מצווה יש רמות שונות של קיום, גם במעשה וגם במחשבה ובהפנמה שבלב. בסוף תפילת שחרית יכול האדם לחלוץ תפילין, לקפל את הטלית ולציין בסיפוק שקיים את מערכת המצוות של הבוקר: נטילת ידיים, טלית, תפילין, קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע ועבודת ה' שבלב בתפילה. יש בסלנג של ימינו ביטוי הולם לתחושה הזאת: "לסמנוו", דהיינו – לסמן וי. סיימתי את רשימת המטלות וסימנתי וי ליד כל פריט ברשימה. 

אין צורך לפרט כמה מקום עוד נשאר מעבר לבסיס הזה. כדי להבהיר את העניין אפשר לחשוב על פרט אחד: ההבדל בין איך שאנחנו אומרים את תפילת עלינו לשבח במוסף של ראש השנה, לבין איך שנראה עלינו לשבח של רובנו בסוף תפילת שחרית של חול. "עלינו לשבח" היומיומי יכול להיכלל בווידוי מעשרות, עשינו את שהוטל עלינו ואמרנו את הכתוב בסידור, אולי אפילו בכוונה. ואילו על הפער בין העלינו של יום יום לבין העלינו של ראש השנה, צריך להתוודות ב"אשמנו בגדנו". 

הוא הדין גם להפרשת תרומות ומעשרות ונתינתן. בהיבט החומרי, יש דרגות שונות של הפרשה ונתינה. בחלק מן המתנות ניתן לתת שיעור מינימלי, מחלק מהן אפשר להיפטר לגמרי באמצעות פתרונות הלכתיים או הערמות לגיטימיות, וזה עדיין יהיה כלול ב"עשיתי ככל אשר צויתני". מעבר לכך קיים המישור הרוחני והנפשי. דוגמה פשוטה: אפשר לתת את המתנה לעני כדי לצאת ידי חובה, ולומר "עשיתי ככל אשר צויתני", ואפשר לתת את המתנה לעני בפנים מאירות, בחיבה גדולה, מתוך התעניינות בשלומו ומצבו, ולחיות את נפשו הרבה מעבר למה שנצרך לו לפרנסתו. יש מרווח גדול בין הקיום הבסיסי של המצווה שיוצאים בו ידי חובה לבין הקומות הנוספות שאפשר להוסיף עליה, מן הדין ולפנים משורת הדין. 

אין לזלזל בווידוי מעשרות ואין לבוז לאדם שמקיים את המצוות ברמה של יציאה ידי חובה. יתר על כן, אין אדם צדיק בארץ שיכול לקיים את כל המצוות בדרגותיהן הגבוהות ביותר. אחד מצטיין בתלמוד תורה ואחר בביקור חולים ולוויית המת; אחת מצטיינת בתפילה בכוונה ואחרת בהכנסת אורחים וגמילות חסדים,  במאור פנים ובמסירות אין קץ. את המצוות האחרות, שאיננו מצטיינים בהן, אנחנו נדרשים לעשות לפחות ברמה של "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי".

צריך לדעת להבחין בין החובות הבסיסיות לבין מה שמעבר להן. התורה מעידה בפרשת וידוי מעשרות, שבדרך כלל אנחנו יכולים לקיים את כל המצוות ברמתן הבסיסית, וזו גם הציפיה של ה' מאיתנו. מאד חשוב להיזהר שלא להסיק שכאשר איננו יכולים לקיים את המצווה בהידורה, לא נקיים אותה בכלל. גם אם אינך מרוכז ואינך מסוגל להתכוון, פסק השולחן-ערוך, שאינך פטור מתפילה. 

אכן, אין סוף לעומק שאפשר להעמיק ולגובה שאפשר להגביה בכל מצווה ומצווה, אפילו השמים אינם גבול, אפשר וצריך להגביה עוף למעלה מן השמים, אבל לא על חשבון הרגליים הנטועות בקרקע של קיום המצוות כפשוטן.