רבי אריה, כמה שעות לפני שכתבתי את הטור הזה התפרסם סרטון מקמפיין הבחירות של ש״ס שחרך את הרשת כאש בשדה קוצים עד שהורד בהוראת השופט סולברג. התגובות כלפיו, רובן ככולן, לא היו משהו, בלשון המעטה. אבל איך אומרים? אין פרסום שלילי. אבל האמת היא שלא על הסרטון הזה רציתי לכתוב לך אלא על משהו אחר.
תרשה לי לחזור לרגע אחורה בזמן ולספר לך שאתה גיבור ילדות שלי. אני אומנם כותב את הדברים בעיתון שקוראיו מן הסתם לא נמנים עם חסידיך הגדולים, ועדיין. גדלתי בבית של הורים שחזרו בתשובה בשנות התשעים המוקדמות. הם באו מרקע ישראלי מובהק: צבא, מאיר בנאי, מזוזה, ג׳ינס וטריקו, ערוץ 2, קידוש ואוניברסיטה. אני נולדתי לתוך תהליך ההתחזקות שלהם שקרה באופן די עצמאי בעקבות רב צדיק אחד משכונת נחלאות. על שולחן השבת שלנו היו כלי חרס מעוצבים בטעמה הטוב של אימא שלי וזמירון שירי שבת עם דיוקן של מרן וסמל המפלגה. אחרי הדגים אבא שלי היה קורא בקול הלכות מילקוט יוסף.
| צילום: איור: נעמה להב
אני זוכר היטב את השנים ההן סביב המשפט שלך. זוכר איך אבא שלי לקח אותי לעצרת תפילה בכותל לזכותך, את מרן צועק ״על פי דין הוא זכאי״, זוכר את השיר של בני אלבז, את בוקר ההרשעה, את יום המאסר, זוכר איך בחול המועד סוכות נסענו לישיבת שאגת אריה מחוץ למעשיהו ואיך הסתכלתי מבעד לשמש הקופחת על בניין הכלא ושאלתי אם יש מצב שפתאום נראה אותך מנופף לנו מאחד החלונות.
הכי מעניין
אני גם זוכר את אבא שלי גוזר לשניים את הסטיקר ״לא נשכח לא נסלח״. אבא שלי הסביר לי שבנאדם צריך לסלוח, לא משנה מה. אני זוכר שתלה תמונה שלך בסוכה מחזיק ספר תורה, לצד תמונות של מרן, ושל הרב שך, ושל הרבי מליובאוויטש, ושל חכם ציון ברכה. כי ככה זה בסוכה שלנו. יש תמונות של כולם.
עברו שנים. למדתי בישיבה בהר נוף בירושלים ומדי פעם הייתי רואה אותך בשכונה ומתרגש כאילו פגשתי רוקסטאר. היה משהו בדמות שלך שתמיד הסב לי איזו גאוות יחידה. לא משנה מה אמרו, מה כתבו, מה עשית, ואם עשית. הייתה לך ״היבה״ כזו. חן מיוחד. אני זוכר את הלילה ההוא שמרן החזיר אותך להנהגת ש"ס. עמדתי מחוץ לבית שלו ברחוב הקבלן עם עוד המון בחורי ישיבה סקרנים וצוותי תקשורת. ומאז אותו ערב, תמיד נתתי לך את הקול שלי בקלפי. לך ולמרן. לא התביישתי בזה. להפך. באמת שהיית גיבור ילדות שלי ואני כותב עליך נטו מהלב. לא נכנס בכלל לפרטים ועובדות וצודקים וטועים. אין לי ממש סבלנות לזה.
על המדף שלי יש עותק בלוי של ״אריה דרעי - העלייה, המשבר, הכאב״ שכתב עיתונאי קול ישראל יואל ניר. זה ספר שמדי פעם אני חוזר אליו בעיקר כדי להבין את הסיפור שלך. הרי בסוף הכול סיפור, רבי אריה, מי כמוך יודע. גם אתה הרי מספר סיפור, כמו כולם. ואני, תמיד מצאתי את עצמי בתוך הסיפור שאתה מספר. יכול להיות שזו גרסה דינקותא, אבל לא רק. אתה זוכר את הטור ההוא שכתבת בידיעות אחרונות אחרי שאריק איינשטיין נפטר? אתה זוכר את הפגישה עם זקני הפנתרים השחורים? רגעים כאלה השאירו אותי תמיד בקבוצה שלך. הרגשתי ממך איזה משהו מעבר, איזו רחבות אופקים, איזו ראייה ישראלית מאוד. תמיד סירבתי לשנוא אותך ולהתנגד לך.
רבי אריה, שתדע שלמרות זה, בשתי מערכות הבחירות האחרונות לא הצלחתי לשים ש"ס בקלפי. לא הצלחתי לאסוף את הזיכרונות ואת הרומנטיקה ואת ״מרן מסתכל מלמעלה״ ולהצביע לך. התבגרתי. נולדו לי ילדים. פתאום יש לי מחשבות על עתיד, לא רק על עבר, ומאז 7 באוקטובר עוד יותר. הבנתי דברים על המקום הזה, על החלק שלי בו, על האחריות שלי בו.
כל כך קיוויתי לגלות שדווקא אתה תהיה זה שייתן את קריאת הכיוון החדשה. כל כך קיוויתי שתצליח להנכיח נראות פוליטית של חרדיות ממלכתית, ליברלית, מסורתית, לא משתכנזת, מפלגה עם לב ועיניים, מובילה ולא מובלת, כל כך קיוויתי שתשלב נשים במפלגה, חובשי כיפה סרוגה וחילונים, כל כך קיוויתי שתיתן גט כריתות לחבורת המגוחכים הגזענים מהמפלגה המקבילה שסימנה ג׳, כל כך קיוויתי שאולי סופסוף ש"ס תהיה מפלגה שהיא בית, על אמת. מפלגה כזו שיכולה בגאון להעלות סרטון בחירות שבו בפריים אחד יש תורה וצבא, גברים ונשים, חרדים וחילונים, ליברליות ומסורתיות. קיוויתי.
לטורים נוספים של עדן אביטבול
עוד כתבות בנושא
