אלול בא. בשנים האחרונות כל פעם שבא חודש אלול הדבר העיקרי שמעסיק אותי הוא איך לרפא את האלול שלי. כמעט כל שנה כתבתי טור על אלול וסיפרתי בו על הקושי שלי עם החודש הזה, עם המטען הכבד שהוא נושא עבורי בתור בחור ישיבה לשעבר. כי מה לעשות? אלול זה אלול, ומי שחווה אלול בישיבה מן הסתם יודע למה אני מתכוון. מי שחווה אלול בישיבה בטח זוכר את התכונה ואת הסטרס ואת בית המדרש המלא עד אפס מקום ואת הצורך לתפוס חברותות חדשות וסטנדר חדש ומיטה וארון בפנימייה. באלול כל המונים היו מתאפסים. הכול היה מתחיל מחדש, בווליום הכי גבוה. ובתוך כל זה היינו צריכים למצוא את עצמנו ולהתכונן לראש השנה ויום כיפור ולהתחזק פה ולהתחזק שם ואלול תמיד היה חולף מהר, ועוד לפני שהספקנו לומר ״שלום עליך רבי״ כבר מצאנו את עצמנו בקידוש לבנה של מוצאי יום כיפור, אורזים מזוודה לבין הזמנים של סוכות. ככה זה אלול: כמו שהוא בא בסערה ככה הוא גם חולף, ולרוב הוא משאיר איזו תחושת החמצה.

מאז שהתחתנתי, ידעתי שהאלול שלי חייב לקבל צורה אחרת. האלול שלי חייב ריכוך, חייב חסידות, חייב האטה, חייב סליחות בנוסח עדות המזרח. עשיתי מאמצים רבים, שונים ומשונים, לרפא את האלול שלי. חלקם צלחו יותר, חלקם פחות. והנה, שוב אלול בא. ושוב אני מוצא את עצמי שומע את ר׳ ישראל סלנטר קורא לי בראש: ״מלפנים בישראל כל איש אחזתו פלצות מקול הקורא אלול!״ ושוב אני מדמיין את הדגים הרועדים בים, ושוב הוזה את המלך בשדה, והמלך הזה לא ממש נחמד, ושוב אני שואל את עצמי: מה יהיה, עדן? מתי תנוח דעתך? והדבר הכי מדהים בכל העסק המטרגר הזה של אלול הוא שהפחד והלחץ והחרדה לא מביאים איתם שום פרקטיקה של התחזקות או דרבון או בוסט של יראת שמיים. להפך! יש בהם משהו משתק. מקפיא. מכבה. אז למה, ריבונו של עולם? למה לנו כל זה?

השבוע הסתובבתי עם המחשבות האלה והבנתי שאני חייב לשנות אצלי דיסקט. הרי בנאדם לא יכול לברוח מזיכרונות העבר שלו. הם חלק בלתי־נפרד ממנו. אולי לנצח.

ממש לאחרונה התגלגל אליי איכשהו הספרון ״מכתבים אל משורר צעיר״ של ריינר מריה רילקה. למרות השפה הגבוהה־לכאורה שלו, יש בו משהו נגיש מאוד, קרוב מאוד ומובן מאוד. קראתי אותו פעמיים ברצף בצהרי שבת אחת וחשבתי שיש בו משהו משנה חיים, בעיקר לאנשים כותבים אבל לא רק להם.

באחד הקטעים הראשונים שם, רילקה כותב: ״…הימלט מן המוטיבים המשותפים אל אלה שמציע היום־יום שלך עצמך… השתמש לשם ההבעה בחפצים שסביבך, בתמונות של חלומותיך ובעצמים השמורים בזיכרונך… ואפילו אם היית בכלא שחומותיו היו מרחיקות מחושיך את כל הרעשים שבעולם – כלום לא הייתה שמורה עימך עדיין ילדותך, הנכס המופלא והמלכותי הזה, בית אוצר של הזיכרונות? לשם הפנה את שימת ליבך. נסה להוציא לאור את התחושות השקועות של העבר הרחוק…״ פלא פלאים. רילקה מציע ברוב תבונתו לחפור בעבר ולמצוא בו אוצרות. הוא יוצא מנקודות הנחה שבכל עבר, של כל אחד ואחת, טמון משהו. ועכשיו, כשהעתקתי מהדברים שלו לתוך קובץ הדוקס שלי, הרגשתי שאני מעתיק מספר מוסר אלולי ולא מספרון של משורר אוסטרי.

אז בעצתו של רילקה ניסיתי להיזכר ברגעי החסד של האלול הישיבתי שלי, ובאופן לא מפתיע מצאתי אותם די בקלות. נזכרתי בסדר מוסר, למשל. חצי השעה היומית שבה בדרך כלל בית המדרש מתרוקן, אבל אני תמיד מצאתי בה מקום. אהבתי את תורת המוסר הישיבתית וסיימתי מכריכה לכריכה את כל הקלאסיקות שלה, שחלקן מונחות על המדף שלי עד היום. נזכרתי איך באלול הייתי מקפיד להתחיל ספר מוסר חדש ומקווה לסיים ללמוד אותו עד סוף השנה. לרוב הצלחתי. נזכרתי איך בלילות אלול הייתי יוצא מהישיבה בשעת לילה מאוחרת והולך לבית הכנסת הספרדי ברחוב הסמוך להגיד סליחות ואחר כך מאריך את הדרך חזור ועומד מול הנוף של הכניסה לעיר ויער ירושלים, מדליק סיגריה נקסט־טיים ארוך ובוהה בשמי הלילה זרועי הכוכבים ופשוט רוצה. רוצה ללמוד טוב. רוצה להתפלל. רוצה להתחתן בבוא העת. רוצה להרגיש שאני בסדר. רוצה לשלב בין כל הדברים שאני אוהב. רוצה לאהוב. רוצה להיות נאהב. רוצה להיות. זה מה שרציתי אי־אז בגיל הנעורים. פשוט להיות. כאן. עכשיו. קיים. ואם אני חושב על זה רגע, זה גם מה שאני רוצה עכשיו.