כששולי ואני היינו מאורסים, לפני עשר שנים בדיוק, היינו שולחים זה לזה שירים. אני הייתי שולח לשולי שירים שאני אוהב והיא לא מכירה והיא הייתה שולחת לי שירים שהיא אוהבת ואני לא מכיר. ככה הכרתי לה את אביב גדג׳ והחברים של נטאשה ומאיר בנאי וברי סחרוף וכמה פנינים נסתרות של שלמה ארצי, והיא הייתה שולחת לי את ארז לב־ארי ואת סיני תור ודין־דין אביב וגם שירים של איזה הרכב חסידי־היפסטרי מניו־יורק בשם זושא. אהבתי את זושא מהאזנה ראשונה. היה בהם משהו אחר. משהו שלא הכרתי כמותו קודם לכן. תועפות של סטייל ואיזה ריחוף ושילוב בין קודש וחול ועתיק וחדש אבל לא בקטע קלישאתי.
| צילום: איור: נעמה להב
שנתיים אחר כך שולי ואני כבר היינו זוג צעיר עם תינוק בן חצי שנה ששמו עקיבא. בבוקר שבת אחת של חודש אלול הלכנו לסעודה אצל ההורים של שולי שגרים במרחק־מה מאיתנו, ובדרך ראינו על לוח המודעות בקצה הרחוב שלנו פוסטר קטן וצבעוני שמישהו הדביק בסלוטייפ. שמחת בית השואבה עם להקת זושא בבית הנסן. הכניסה חופשית. וככה, באחד מערבי חול המועד סוכות, עם עקיבא בעגלה, הגענו לסוכה של בית הנסן ורקדנו בהופעה הראשונה של זושא בישראל. היו שם פחות ממאה איש, רובם נערים ונערות אמריקאים מדושני עונג שכנראה הכירו אותם מניו־יורק. ביציאה מהסוכה נתקלתי בבחור גבוה עם קסקט הפוך, מעיל ארוך וגיטרה על הגב. נתקלתי בו פיזית. הכתף שלי התנגשה בכתף שלו, התנצלנו זה בפני זה, איחלנו חג שמח והמשכנו כל אחד לדרכו. אחר כך איכשהו נפגשנו שוב, לבחור קראו דניאל ואל תשאלו איך, אבל הפכנו לחברותא ואחר כך גם לחברים טובים, ואת המפגש ההוא אנחנו זוכרים עד היום.
הימים כדרכם המשיכו להתגלגל. שולי ואני הלכנו יחד לאינספור הופעות, את חלקן אנחנו זוכרים יותר ואת חלקן פחות. בחיים שלנו מתנגנים כל הזמן שירים. חלקם באים והולכים וחלקם חרותים עמוק בתוך הזיכרונות המשותפים שלנו. לזושא תמיד יש מקום של כבוד אצלנו, ובכל פעם שהם משחררים שיר חדש, אנחנו משמיעים אותו בבית, רוקדים לצליליו בסלון עם הילדים ומנגנים אותו בנסיעות. כי זושא הם זושא ובשבילנו הם אפילו יותר למרות שמאז הפעם ההיא בסוכה הם לא הופיעו בישראל שוב.
הכי מעניין
פאסט פורוורד ליום שלישי בשבוע שעבר. זושא הגיעו לישראל לשלוש הופעות. שלושתן סולד־אאוט. שולי ואני נכנסים יחד בשערי הבארבי בנמל יפו, הפעם עם ליבי בת השבעה חודשים בעגלה. רק שהפעם במקום כמה עשרות נערים אמריקאים, גודשים את הבארבי מאות מעריצים. דתיים וחילונים וחרדים ונערי גבעות ובורגנים והיפסטרים ופריקים וערסים ומי לא. ההופעה נפתחה הכי גבוה שאפשר עם The World to Come, שיר שהמילים שלו הן בסך הכול: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ועמך כולם צדיקים״. התדר גבוה מעל גבוה. כולם התרוממו טפח אחד מעל הקרקע. ועם הביט והלופ והקצב, המילים המוכרות כל כך והשחוקות כל כך קיבלו פתאום חיים חדשים. כל ישראל. יש להם חלק. לעולם הבא. ועמך כוווווולם צדיקים. איזה כוח־על יש למוזיקה חיה. זה לא ייאמן.
ההופעה נמשכה עם כל השירים המוכרים של זושא מהשנים האחרונות. וכשהגיע תורו של הלהיט ההיסטרי Don’t Leave Me On My Own - עם הפזמון ״ריבונו של עולם, אם אני כאן הכול כאן״ - אינספור רגעים בחיי נדחסו בבת־אחת לתוך השורה הזו שכתב הלל הזקן. פתאום הבנתי שהשיר הזה הוא בעצם המנון שקורא תיגר על הפומו. זה שיר מחאה נגד זה שאנחנו אולי רק לכאורה כאן, אבל באמת נמצאים במיליון מקומות אחרים בו בזמן או רוצים להיות בהם. לא רק פיזית, גם תודעתית. בהווה אנחנו מתגעגעים לעבר ומפנטזים על עתיד, אבל בתכלס, אנחנו כאן. ואם אנחנו כאן, הכול כאן. זה מה שמצהיר הלל הזקן.
עכשיו, כשאני כותב את זה, זה נשמע לי פתאום מאוד מעורפל ופלספני, ואני לא ממש מוצא את המילים המדויקות. יכול להיות שיש דברים שאולי כדאי להשאיר בחוויה עצמה ולא לנסות לתאר אותם. בכל מקרה, המשכנו לרקוד עם זושא בבארבי ולרגע אחד, כשהסתכלתי לאחור, ראיתי פתאום את דניאל. עומד עם קסקט הפוך. לא ידעתי שהוא מתכוון להגיע להופעה הזו, וכמו במראית הדז׳ה־וו - שולי ואני ועגלה, ודניאל והקסקט, והשירים של זושא, והזמן פתאום הוא לא זמן, ואולי אם אנחנו כאן הכול כאן.
עוד כתבות בנושא
