בדרך חזרה מהצפון, כשהכביש החל להתיישר אל תוך רצף מוכר של תחנות דלק ושדות שפוכים הרחק, הבחנתי בשלט שהכריז על קיבוץ "אשדות יעקב מאוחד". קצת אחריו הגיע השלט המבשר על קיבוץ "אשדות יעקב איחוד". באותו רגע חיוך קטן התגנב אליי, משום שדי מוזר שקיבוץ מתפלג ושני חלקיו קוראים לעצמם בשמות שמבטאים את ההפך הגמור ממה שקרה להם. ובכלל, יש לתהות על נטייתם של גופים לאמץ כינויים שסותרים את מה שהם בסופו של דבר הופכים להיות. כמו שהליכוד די מפלג את העם, והדמוקרטים לא ממש מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית.

נזכרתי לפתע בדי־סיטי הסמוך לביתי, שאותו כמובן אין לכנות "מרכז מסחרי", משום שמי שהקים אותו דמיין את לא פחות מ"בירת העיצוב של ישראל": עיר קטנה בניחוח ונציאני עם פיאצות, גשרים, תקרה שמדמה שמיים ואדריכלות שמתחננת שתרגישי כמו במלון בלאס־וגאס – רק שבמקרה שלנו את כולה נמצאת במישור אדומים, מקום שבו אפילו ענן שעובר מעליך נראה כמו טעות מטאורולוגית.

כך קם לו מפגע ארכיטקטוני שהפך להיות אחד היצורים הנדל"ניים המשעשעים ביותר באזור. מתחם ענק שנוסד מתוך אמונה יוקדת שאם רק יבנו מספיק גדול ומספיק איטלקי ומספיק נוצץ, אנשים מכל הארץ יעברו מחסום כדי לקנות רהיטי יוקרה. אלא שהציבור לא ממש התרשם מהרומנטיקה של היזם ולא טרח להגיע.

בהתחלה עוד ניסו להציל את הפיאצה ופתחו בה ליין מסיבות. בהמשך הפכו אותה לאולם חתונות. מכאן כבר היה קשה לעצור את האבולוציה של המקום, וברגע שהחנויות הפסיקו להיות מרכז העניינים, החניון תפס את הפוקוס ובתוכו התחילו לצמוח כל מיני יצורים משונים. בהתחלה היה זה המקס סטוק (כנראה אין מוסד ישראלי שמסוגל לפרק חזון גרנדיוזי ביעילות רבה יותר ממקס סטוק). סמוך אליו בקעו חנות בשרים ובאולינג. בצד השני נולדו חדר כושר ושטיפת מכוניות ומרכז ספא. אחר כך הגיע המלון, והבניין נכנס לפסיכוזה אמיתית כאשר מתוך הקירות המפוארים הגיח פתאום פארק מים (!) ועכשיו כל מי שנוסע בכביש הסמוך נאלץ להשלים עם החצ'קון המוזר הזה, של ונציה שהתעוררה בבוקר וגילתה שהיא בעצם מימדיון.

יש לנו בארץ מסורת שלמה של מבנים כאלו. פילים לבנים שנולדו מתוך שיגעון גדלות להקים משהו איקוני ופורץ דרך - כאילו מישהו שאל מה יקרה אם אבנה את הדבר הכי גדול שאני יודע לדמיין ורק אחר כך אברר בשביל מה. בסוף זה תמיד נגמר בעובדים זרים בתחנה המרכזית, נערות ליווי בכיכר אתרים, ועוד לא התחלנו לדבר על משבר האישיות שעובר על בניין כלל.

יזם חולם חלום והציבור מוריד אותו למציאות, כי מתברר שהעם בכלל רוצה קניון עודפים. מחירים נמוכים. מקס סטוק בצד אחד. ארומה בצד השני. כמה חנויות שאפשר להיכנס אליהן בלי לשאול אם את אדם שמגיע לו שולחן ב־38 אלף שקל. לא צריך תקרה שמדמה שמיים, לא צריך פיאצה, לא צריך "חוויה". צריך שיהיה נעים, שיהיה זול ושיהיה בדרך. כמה קשה לפעמים לחשוב פשוט.

הייתה לנו חנות כזאת בבני־ברק, בסוף רחוב רבי עקיבא בואכה ז'בוטינסקי, שקראו לה "סבא גנוב". כשהיינו ילדים היינו צוחקים שהחנות הזו לא כל כך סגורה על עצמה. מין פיצוצייה שפזלה לעולם ההנעלה, עם פינת כפכפים, סלסילה של גרביים, מאחור צעצועים, ואיפשהו באמצע משהו לבית. לא בטוח שמישהו בחנות ידע להסביר מה הקונספט שלה, אבל זה לא עניין אותנו במיוחד. אהבנו לפשפש בסלים ואהבנו את התחושה שאולי נמצא משהו.

לפעמים דווקא מקומות שלא החליטו מה הם רוצים להיות מגלים את עצמם מחדש. עובדה שאני נמצאת בדי־סיטי בערך שלושה ימים בשבוע. מגיעה לחדר הכושר, ממשיכה למקס סטוק לקנות קצת שטויות, לפעמים גם מגניבה גיחה לחנות הבשרים הסמוכה. יש מצב שאני הקהל שדי־סיטי חיפש כל הזמן והוא נאלץ לעבור את כל המסע הארוך הזה רק כדי למצוא אותי.

ומי יודע, אולי יום אחד אהיה עייפה במיוחד אחרי האימון ואחליט שאין לי כוח לנסוע הביתה. או אז אקפוץ לעיסוי ספונטני בספא, אתחתן בפיאצה, אתפוס תנומה לכמה שעות במלון, אתן איזה סטרייק בבאולינג ואקנח במגלשת מים שתזרים אותי היישר לתוך רכבי.