מכירים את הרגעים האלה, כשעוד אסימון קטן נופל לכם וממחיש שאתם כבר לא צעירים כל־כך? אני לא מתכוונת לכאב גב חדש, קטן ומעיק, וגם לא לאיזה קמטוטון חינני בין הגבות, אלא למפגשים מקריים עם המציאות העכשווית, שמספרים לכם שמה שהיה מובן מאליו כבר לא רלוונטי, שהמציאות זזה. כמו להגיד את המילה "מדליק" או "מגניב" ליד מישהו צעיר מכם בעשרים שנה, ולקבל ממנו גלגול עיניים או התגלגלות מצחוק. המילים האלה פשוט כבר לא.
לפני כמה שבועות ראיינה שיראל דילר שלנו את הזמר סטטיק, שמשמש שופט בעונה הנוכחית של תחרות "דה וויס". דילר שאלה אותו על המתמודדים הדתיים, ואם הם יכולים להשתלב בתעשייה. סטטיק הופתע מהשאלה: "דתיים? מה זו השאלה הזאת? למה, יש להם קרניים?" הוא מנה כמה שמות של זמרים דתיים מצליחים, ואמר שכל אחד יכול לעשות מה שטוב לו: "אני יכול להגיד לך על עצמי, אני לא דתי, אבל אני לא מופיע בשבת, אני מניח תפילין, אני שומר כשרות, אני מברך כשאני אוכל. אנחנו מדברים על דת כאילו זה מגבלה. זו לא מגבלה. להיות קרוב לבורא עולם זה הכי לא מגבלה בעולם".
המשפטים האלה הם אוצר בלום, פתיח נהדר לשיח הורים, מורים וילדים. אבל אם נפנה את אלומת הפנס אל המוזיקה, זה היה ריאיון שהוריד לי אסימון. המציאות של ילדותי ואפילו של בגרותי השתנתה לבלי הכר, וזה קרה מהר מאוד.
הכי מעניין
עד לפני עשור הייתה המוזיקה הישראלית המיינסטרימית, זו המושמעת בתחנות הרדיו ונמכרת בחנויות הדיסקים במרכזי הערים (זוכרים דיסקים?), והייתה המוזיקה האחרת, החתרנית. מוזיקה מזרחית הייתה כזאת, וגם מוזיקה יהודית, שהיו להן חנויות ייעודיות. כמו כולם, שרתי ושמעתי כמעט את כל הזמרים הישראלים המקובלים. לא תמיד הזדהיתי עם השפה או המסרים (כזאת אני, מקשיבה למילים) אבל זאת הייתה מדורת השבט ואני התחממתי לאורה, ולצידה הייתה לנו עוד מדורונת קטנה משלנו. מוזיקה שאפשר לשמוע, לשיר ולרקוד רק במקומות מסוימים, דתיים. הגבול היה שקוף אבל ברור. היו שירים ויוצרים שהם בפנים, וכאלה שבחוץ.
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
ב־2008 יצא לאור האלבום של שולי רנד "נקודה טובה", וב־2009 "לילה כיום יאיר" של אביתר בנאי. אמנים מצליחים ואהובים שחזרו בתשובה, שידעו לעשות מוזיקה טובה, והביאו פתאום נושאים יהודיים אל הבמה. האלבומים האלה הצליחו בענק. הם הושמעו בכל התחנות, הדיסקים נמכרו כמו לחמניות. עבורי, הדתייה חובבת המוזיקה, זה היה אושר גדול. פתאום השירים ברדיו הכללי מדברים אותי.
אחרי עוד כמה שנים הגיעו ישי ריבו (2014) וחנן בן־ארי (2016) עם האלבומים שלהם, שדיברו על קודש ועל חול ועל קרבת השם. גם הם התנגנו בכל מקום. עכשיו היו לנו גם דתיים מבית ש"עשו את זה" וסללו שביל לבאים אחריהם. אומנם גם היום כל זמר צריך לעשות את הדרך שלו, ואם אתה שומר תורה ומצוות יש לך מצד אחד עוד מעיינות יצירה רבים ועמוקים אבל גם מגבלות הלכתיות, כל אחד לפי מידת הקפדתו, אבל כבר "אין קרניים", כמו שקבע סטטיק.
וזה לא נגמר ביוצרים, אלא חלחל לתרבות הישראלית כולה. האמנים האלה השפיעו על אמנים אחרים והביאו את המוזיקה הישראלית לשיאים חדשים של עיסוק ביהדות, כפי שלא היה מעולם. היום נושאים כמו אמונה, תפילה, קרבת ה' וגם מצוות כמו הפרשת חלה וציצית, הם חומרים לגיטימיים לשיר. זה קשור כמובן גם לחיפוש ולהתעוררות היהודית־אמונית בעקבות המלחמה. אודיה ובן צור, אלייצור וששון שאולוב צועקים על הבמה טקסטים שכאלה, וזה עובר חלק באוזן. כלומר, אם אתם לא נמצאים בלב קהל נלהב בהופעה.
לפני כמה ימים הגיעה לארץ להקת "זושא", צמד חסידי אמריקאי שיוצר יחד מוזיקה יהודית מגוונת. השניים, שלמה גיסין וזכריה גולדשמידט, באו חמושים בגיטרה, יוקלילי, זקן ופאות ארוכות לשלוש הופעות במועדון הבארבי בתל־אביב (גם הוא היה עד לא מזמן אקס־טריטוריה), כשכל הכרטיסים שלהן נמכרו מראש. השניים התארחו בגלגלצ אצל שרול, ישראל גוטמן, גם הוא כותב בעיתון הזה. טוב, תגידו שזה בגלל שלשרול עצמו יש פאות. ואני אגיד על זה מ.ש.ל בשפת המתמטיקה, או אין הכי נמי, כי אנחנו עוסקים פה ביהדות. פעם זה היה תרחיש מופרך.
עוד כתבות בנושא
הפלייליסט התרכך
המוזיקה, כמו התרבות כולה, היא שיקוף של תהליכים חברתיים. חלק מהדרך הזאת (שכמובן שרטטתי כאן בקווים כלליים מאוד תוך השמטת שותפים רבים לתהליך), קשור לגיוון שחל בתוך המוזיקה הישראלית. הפלייליסט הנוקשה של גלגלצ התגוון והתרכך. אפשר לשמוע בו שירים מסוגות שונות, ובכל מקרה הוא כבר לא המחליט הבלעדי על האוזן שלנו. אנשים מרכיבים לעצמם את רשימת ההשמעה האישית שלהם דרך שירים שהם מכירים ברשתות, וכך הדרך אל הטעם האותנטי של הקהל מתקצרת.
העובדה שיש היום זמרים דתיים, זמרים דתיים שמגדירים קצת אחרת את גבולות ההלכה, וזמרים שהם לא "דתיים" אבל מקיימים מצוות, היא תמונת ראי של החברה. אם פעם היו, לפחות בצד האשכנזי של משפחת עם ישראל, "בפנים" ו"בחוץ", דתי או לא דתי, בלי אפשרות לגם וגם, היום זה כבר לא כך. אתה יכול לערוג לא־לוהים, להרגיש את ההשגחה שלו ולא לקיים מצוות. התופעה הזו מאפשרת להרבה יהודים להתקרב אל המסורת בלי לחשוש, ואולי להתחיל לצעוד בדרך אליה במקום להיות מנוכרים, אבל היא גם עלולה לבלבל. מופע שיש בו שירים כאלה יכול לשלב ריקודים פתייניים, כאלה שגורמים לי לדבוק בספוטיפיי שלי, שבו רק שומעים את השירים, ולהעדיף אותו על הצפייה ביוטיוב.
בכלל, חיי הבוהמה עדיין כאן, וכל מי שנכנס אל עולם היצירה הזה צריך אופי חזק כדי לשמור על עקרונותיו. אבל המוזיקה הישראלית מחפשת מהות אמיתית וזה נפלא, והזהות הישראלית ממשיכה ומתעצבת. ובין שני הדברים האלה, אפשר פשוט ליהנות ממוזיקה שהיא שלנו. ישראלית יהודית מקורית.
Ofralax@gmail.com