בתלמוד הבבלי מסופר על רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי החכמים בשלהי ימי הבית השני. כשהבין שירושלים הולכת ומתפוררת מבפנים, ביקש לצאת מן החומות. אחיינו, מפקד הבריונים, אמר לו שהוא עצמו לא יכול כעת להפסיק את המרד כי אנשיו לא יסכימו, אבל אפשר לו בכל זאת לצאת בארון מתים. מחוץ לחומות פגש את שר הצבא הרומאי, אספסיאנוס, ובישר לו: "אתה עתיד להיות קיסר".
תוך זמן קצר נודע שאכן כך. אספסיאנוס הנרגש הציע לרבן יוחנן בקשה – והוא בחר לבקש "יבנה וחכמיה", את הצלת ר' צדוק, ולא את המתבקש לכאורה – ביטול החורבן.
לימים תקף אותו רבי עקיבא בחריפות, באומרו "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" – מדוע לא ביקש את עיקר העיקרים? את הצלת בית המקדש? לעומתו, חכמים אחרים היללו את הפרגמטיזם, את היכולת להבין שאין ברירה אלא להציל את מה שאפשר.
הכי מעניין
המחלוקת הזו חצתה דורות. "בימין" שיבחו את רבי עקיבא ואת העמדה הבלתי מתפשרת, בשמאל הרימו על נס את רבן יוחנן בן זכאי, את גישת הריאליזם והניסיון לבנות חלופה. כל צד בטוח באמת שלו. אבל היה אדם אחד, שפחות היה בטוח בעצמו – רבן יוחנן בן זכאי עצמו.
ברגע מצמרר, רגע לפני מותו, הוא פורץ בבכי. תלמידיו שואלים: "נר ישראל, למה אתה בוכה?" והוא משיב: "שני דרכים לפניי – גן עדן וגיהנום – ואיני יודע באיזו מוליכים אותי". הוא שב בזיכרונו לאותו מפגש עם אספסיאנוס, ובין השיטין ברור: כל חייו לא הפסיק לשאול – האם פעלתי נכון?
והיכולת הזו – לא להיצמד לאמת המוחלטת שלי, אלא לשאול שאלות – היא בדיוק מה שחסר לנו היום.
ידע לעמוד על המשמר בממשק שבין התורה לחברה. דמותו של רבן יוחנן בן זכאי בסרט "אגדת חורבן" . ציורים: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט | צילום: באדיבות סרטי נחשון
מאז 7 באוקטובר דיברתי עם רבים. שאלתי: האם משהו באמונתך השתנה? התשובה ברוב המקרים הייתה שלילית. אנשי המחאה אמרו – היינו צריכים למחות חזק יותר. רוטמן טען – הייתי צריך להסביר טוב יותר כמה היועצים המשפטיים מסוכנים. מתנגדי ההתנתקות והסכמי אוסלו חזרו והוכיחו את צדקת דרכם. תומכי ההסדרים – קוננו על כך שלא נבנתה חלופה מתונה לחמאס. כמעט איש לא אמר: "אולי טעיתי. אולי יש נקודת אמת גם בצד השני".
אבל דווקא מתוך תשעה באב הזה, אני מבקש לקחת נקודת אור.
לפני כשנה הגיעו אלינו, לפקולטה למשפטים בבר-אילן, אנשי "ברית הנגב וההר" – ומאז המפגשים הללו ממשיכים להתקיים ברציפות גם היום. מצד אחד – אנשי העוטף, משפחות שכולות מטבח 7 באוקטובר. מן הצד השני – תושבי גוש עציון. ומה שחיבר ביניהם? משפחת קלמנזון מגוש עציון, שהייתה בין הראשונים שבאו לעזרת קיבוץ בארי תחת אש. אלחנן הי"ד נהרג תוך כדי חילוץ. הם באו להיוועץ בי ובצוות מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, לגבי אמנה שהם מנסחים יחדיו ולגבי היבטים שונים של בניית הסכמות והמחלוקת המשפטית. אבל אני ללא בושה הייתי עסוק בעיקר בלהתפעם, להקשיב להם ולנסות להבין את הנס המתרחש כנגד עיניי.
אחד מאנשי העוטף, ד"ר אלון פאוקר, אמר בפגישה: "לפני כן הייתי קפלניסט. לא עברתי את הקו הירוק. אבל מאז – הבנתי שאין קיום בלי השני. אני לא מוותר על דעותיי, אבל רוצה להבין באמת את האחר". כך גם דיברו אנשי גוש עציון על הרצון להבין את האחר, לכרות עמו ברית, להשתנות באמת – כי חשוב להם להבין מבפנים את הצד השני. זה היה בעיניי התחלה. כמו מים קרים לנפש עייפה.
דווקא עכשיו, כשאווירת בחירות מתחילה לרחף באוויר ומאיימת לחדד שוב מסרים מוקצנים, לשסע ולבצר כל מחנה בעמדתו המוחלטת והצודקת-תמיד – אנו זקוקים יותר מתמיד למורשת הספק של רבן יוחנן בן זכאי.
זה מה שאקח על עצמי בתשעה באב הזה: את הקריאה לבדיקה עצמית, ליותר ספקנות, ולנכונות האמיצה להודות בטעות. רק משם, מתוך ההבנה שאף אחד מאיתנו לא אוחז באמת המוחלטת, נוכל להתחיל ולתקן.
עוד כתבות בנושא
