לפני שנים, כתב המשורר והסופר אבא קובנר, חבר קיבוץ עין החורש מתנועת השומר הצעיר, איך בשבוע הראשון להגעתו ארצה עמד ליד הכותל המערבי: ״עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי".
עוד כתבות בנושא
אותו אירוע הביא את קובנר לתובנה לפיה "להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה" זהו "הדבר המשמעותי ביותר שביהדות". אחד למניין הוא לב העניין.
הסקרים האחרונים לפיהם רק שליש מהעם רוצים ממשלה לאומית רחבה, הפילו את רוחי. עלתה מהם אמת עגומה, אסונית, לפיה שכחנו לחלוטין את תובנתו העמוקה ואף הקיומית של קובנר. כולם מדברים על אחדות. אף אחד לא מדבר על מה הוא מוכן להקריב עבורה. כולם רוצים להיות האחד לתשעה והתשעה לאחד. מה זה רוצים, משתוקקים. אלא מאי? כשמבררים איתנו על מה נסכים לוותר תמורת האחדות, מתברר שכולנו, כולנו, מחופרים עמוק בשוחות הקרב. לא מוכנים לשלם את מחירה. לא לעיגולי פינות. לא לפשרות ולא לוויתורים. מחרימים את המניין.
הכי מעניין
כל מי שעיניו בראשו מבין שהפירוד הפנימי והפילוג בעם, הם שהביאו עלינו את האסון הנורא ביותר שקרה לנו מאז הוקמה מדינת ישראל – עונש על הקרע הקודם. והנה אנחנו ממשיכים בשלנו, דוהרים בעיניים פקוחות אל האסון הבא שעלול עוד להיות נורא מקודמו. השתגענו. טיפסנו אל הגג והתחלנו להתקוטט על קצהו, מתאבקים באיבה על פי התהום. אנחנו, המשוגעים שבינינו, חייבים לרדת מהגג. מנבחרינו כנראה לא תבוא הישועה. הם מושקעים מדי במריבה. זה עלינו, העם, ועל מי שעדיין מאמינים שאפשר אחרת. אז מה עושים?
עוד כתבות בנושא
ראשית, עלינו לדרוש בתוקף ממנהיגי כל המפלגות להצהיר הצהרה לכאורה מובנת מאליה, לפיה כולם מתחייבים לקבל בכבוד ובהכנעה את הכרעת הציבור, הריבון, בבחירות הקרובות. תהיה אשר תהיה.
שנית, עלינו לתבוע ממנהיגי כל המפלגות הצהרה נוספת, בדבר נטישת דרך הקיטוב, הפסקת השנאה היוקדת והפניית בוז לחרמות. תחתם נדרוש חתירה כוללת לשיתוף פעולה ציוני. די לפוליטיקה של השמדה הדדית. האחדות הפוליטית היא ערובה לאחדות העם.
ומהצהרות למעשים: הבעת נכונות להצטרף לממשלה לאומית רחבה, ממשלה שקווי היסוד שלה ייקבעו בהלימה להכרעת הציבור אך גם ברוח פנימית של ויתור ופשרה. זהו מבחן מנהיגותי מהשורה הראשונה – לא רק לנצח אלא גם לדעת לשאת באחריות לניצחון.
פירוש הדבר שאם הקואליציה הנוכחית תנצח, יהיה על מפלגות האופוזיציה לכבד את הכרעת הציבור ולקבל את העובדה שקווי היסוד ייטו לקראתה. הקואליציה תממש רק חלק משאיפותיה וחלק אחר תזנח לעת עתה. ואם האופוזיציה הנוכחית תנצח, נדרוש ממפלגות הקואליציה לנהוג באותה רוח בדיוק. לקבל את הכרעת הציבור ולהסכים לקווי יסוד אשר ייטו לטובתה. האופוזיציה תזכה להגשים חלק משאיפותיה, אך כלל וכלל לא את כולן. והכל בהתחייבות מראש להסכמות הדדיות, ומתוך הבנה שזנחנו מאחורינו את דרך המריבה והחרמות, שהביאה אותנו אל עברי פי פחת שלא שיערנו בסיוטינו הקודרים ביותר.
שמענו את נתניהו קורא לממשלה לאומית רחבה. זהו צעד מעודד בכיוון הנכון. עלינו לדרוש ממנו, ברחל בתך הקטנה, התחייבות פומבית וברורה לפשרות פוליטיות להן יסכים, תמורת ממשלה רחבה, בין שיקים אם ינצח ובין שאליה יצטרף אם יפסיד. בלי נכונות ממשית לפשרה, הקריאה לאחדות נשארת ריקה. את איזנקוט, למרבה האכזבה, לא שמענו קורא לממשלה לאומית רחבה. תחת זאת שמענו ממנו ומאנשיו העדפה ברורה לממשלה צרה וקצוצה, הנשענת על קולות המפלגות הערביות הקיצוניות שלא רק שלא גינו את האסון שקרה לנו, אלא אף העזו, בפומבי, למצוא לו הצדקות.
עוד כתבות בנושא
הננו, כאבא קובנר בשעתו, עומדים מול הכותל המשותף ואיננו מרגישים שייכים. המציאות מושכת בשרוולנו וקוראת לנו להצטרף. להצהיר שנקבל את הכרעת הבוחר, שנזנח את דרך החרמות ושנקים ממשלה רחבה שקווי היסוד שלה בהלימה להכרעת הבוחר וברוח הפשרה. אנחנו חייבים לרדת מהגג, לחבוש כובע, להצטרף, להגיע. להיות אחד למניין.