בימים שלאחר 7 באוקטובר, נכנס לז'רגון הישראלי ביטוי חדש: "דיבור של 6 באוקטובר". למי שהספיק לשכוח נזכיר שבהשפעת האסון והמלחמה שפרצה, השיח הישראלי התעדן למשך תקופה קצרה. הלהבות הונמכו מעט, השפה נעשתה ידידותית וחומלת. מול השינוי הזה, מי שהמשיך להתבטא בסגנון מקטב ומפלג זכה לנזיפה שהדיבור שלו אינו ראוי אחרי השבר הגדול. אבל אחרי כמה שבועות של חסד, השיח הציבורי, התקשורת והפוליטיקה חזרו לסורם. במהירות חזרנו לעימותי ימין ושמאל, רפורמה ומהפכה, ביבי־לא־ביבי. החברה הישראלית נאלצה להכיר בכך שהקיטוב שלה חזר, ומהר.
מי שמחפש סימוכין לכך, יכול היה למצוא אותם השבוע גם בדו"ח השנתי של המכון למדיניות העם היהודי על מצב החברה הישראלית. מהדו"ח עולה שהישראלים חוששים מאוד מהקיטוב הפנימי ומסכנה של מלחמת אזרחים. רוב הציבור בישראל (55%) מגדיר את הקיטוב והמחלוקת הפנימית כאיום המסוכן ביותר על המשך קיומה של המדינה – בפער עצום מעל פצצת הגרעין האיראנית (23%) או הסכסוך עם הפלסטינים (18%). שישה מכל עשרה ישראלים (60%) מסכימים כי קיימת כיום סכנה ממשית לשפיכות דמים ולאלימות פיזית בין אוכלוסיות שונות בתוך המדינה. מדד הקִרבה של הדו"ח, הבודק את תחושות הישראלים כלפי קבוצות אחרות, רשם ירידה מהשנה שעברה (מ־5.95 ל־5.51), שמשמעותה המעשית היא העמקת הקיטוב בין חלקי החברה. הדו"ח גם קבע כי הגורם המרכזי המונע כיום מישראלים לחוש קרובים זה לזה אינו לאום, עדה או מוצא, אלא השתייכות למחנה פוליטי יריב.
עוד כתבות בנושא
מול הנתונים האלה ומול השיח הרעיל בכנסת ובכלי התקשורת היה מתבקש לכאורה שנעסיק את עצמנו יומם ולילה בשאלה מה אפשר לעשות כדי לצמצם את הקיטוב ולקדם את הלכידות בחברה. אבל באופן מפתיע או שלא, זה לא ממש קורה. הפוליטיקאים מגבירים את הלהבות ככל שמערכת הבחירות מתקרבת, והשיח באולפנים נשמר על טמפרטורה גבוהה. אבל הדבר הכואב ביותר הוא שכל יוזמה של חיבורים או ניסיון להגיע להסכמות, נתקלים בחשדנות וסופגים התנגדות וזלזול, ובעיקר תגובות ציניות.
הכי מעניין
התנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ הדתי מקימות בית משותף | צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של התנועה הקיבוץ
אביא שתי דוגמאות מהשבועות האחרונים. לפני כחודש הודיעו התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי על הקמת בית משותף לשתי התנועות. בשיחה עם נציגי שתי התנועות שמובילים את המהלך, במסגרת כתבה שפורסמה במוסף דיוקן, הם סיפרו לא רק על התנגדויות למהלך אלא גם על ציניות גדולה משמאל ומימין. גם כאן בעיתון, עמיתי גדעון דוקוב הגדיר את היוזמה במאמרו כ"אחדות מזויפת", זאת לאחר שיו"ר התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, גמגם ברדיו כשנשאל על תמיכתו בהתיישבות ביהודה ושומרון. לא מובנת לי הציפייה שהתנועה הקיבוצית תהפוך לתומכת התנחלויות בעקבות שיתוף פעולה עם הקיבוץ הדתי. הרי אף אחד לא מצפה מהקיבוץ הדתי שבעקבות השותפות הוא יתחיל לתמוך בחילול השבת בקיבוצים החילוניים או בגידול החזירים בקיבוץ להב. מרוב שלא עסקנו באחדות, שכחנו כנראה מה היא. אולי צריכים לחזור לפעולות בתנועת הנוער, שבהן למדנו שאחדות אינה אחידות.
עוד כתבות בנושא
התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי עומדים לשתף פעולה בתחומים כלכליים וחברתיים, להקים קיבוץ משותף בנגב וללבן יחד סוגיות שבמחלוקת. לא ברור מדוע צריכים להיות ציניים כלפי המאורע הזה ומה רע בו. ראש מוסד חינוכי דתי־לאומי אמר לי בעקבות המהלך הזה, שכאשר הוא שומע את המילה אחדות, הוא מייד מתחיל לחשוד שמישהו מנסה לשנות אותו או לרמות אותו. זו אמירה מעציבה. היא נשמעת לא רק בציבור הימני אלא גם בשמאל. לחלקים גדולים בחברה הישראלית אין היום אמון במהלכים של אחדות ושיתופי פעולה, והתגובה הראשונה שלהם לכל ניסיון של חיבור היא ציניות וחשדנות במקרה הטוב, והתנגדות במקרה הרע.
השלום לפני האמת
המחשה נוספת קיבלנו השבוע לאחר ההחלטה של תנועת "הרבעון הרביעי" להקים מפלגה שתפעל לשינוי המציאות הפוליטית המקטבת ולהקמת ממשלה ציונית רחבה. אף שהמסרים המרכזיים של תנועת הרבעון הם פוליטיקה של הכנסת אורחים, חיזוק האמון בין חלקי החברה, צמצום קיטוב ויצירת הסכמות רחבות – ברגע שהתנועה בחרה לקפוץ למים הפוליטיים, רבים בשמאל ובימין הגיבו למהלך במתקפה על מוביליה, בחשדנות כלפי מניעיה ובעיקר בציניות. אצטט את חברת הכנסת לשעבר תהילה פרידמן, שאינה חברה בתנועת הרבעון אך תהתה בעקבות התגובות למהלך: "איך מישהו חושב שאי־פעם נוכל לחולל שינוי בשדה הפוליטי הכל־כך חרב שלנו, אם נהיה ציניים כלפי כל ניסיון".
הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בתל־אביב, עוסק בסוגיה בהרחבה בספרו החדש "על שפת הברית" (ידיעות ספרים). לאחר שהוא מזכיר את הניסיונות הכושלים להגיע לפשרה בסוגיית הרפורמה המשפטית, ואת ההתנגדות בימין בזמן המלחמה לכל שיתוף פעולה עם מטה החטופים גם כשהיה מדובר בתפילה או בהבעת כאב, כותב הרב גרנות: "מי שרואה באחדות ערך, יותקף כנראה על ידי אגפים אידאולוגיים מהצד שלו שחוששים שהקריאה לאחדות תנוצל על ידי אידאולוגים או בעלי אינטרסים מהאגף השני לשם החלשת העמדה. אי אפשר לשלול את החשש הזה לגמרי, אבל אסור שהוא ינהל אותנו, ובוודאי אסור שיפגע בבקשת אחדות אמיתית. השלום, לפי חז"ל, גובר לפעמים על האמת עצמה, ועל אחת כמה וכמה שהוא חייב לגבור על החשדנות ועל הפחד הדמיוני".
קשה להשפיע על מתנגדי יוזמות האחדות, אבל אפשר לבקש מהם מעט אמון והקשבה לפני שהם יורים את חיציהם המורעלים. כששאלתי את סמנכ"ל הקיבוץ הדתי, ניצן אבירן, על התגובות המתנגדות והציניות לחיבור עם התנועה הקיבוצית, הוא המשיל זאת לילד שמתחיל ללכת את צעדיו הראשונים ומדי פעם מועד. השאלה היא מה האינסטינקט הראשוני שלנו מול הילד הזה, אמר אבירן. האם אנחנו מזנקים לשים לו רגל ולהכשיל אותו, או נותנים לו הזדמנות להתקדם ולבחון את צעדיו.
סוגיית הקיטוב מטרידה בצדק את החברה הישראלית. מחקרים מוכיחים שהיא לא ספין פוליטי אלא מציאות. ראוי שכל איש תקשורת, פוליטיקאי וגם אדם מן השורה שפעיל ברשתות החברתיות, יבחן את עצמו כיצד הוא מגיב ליוזמות וניסיונות לצמצום הקיטוב בחברה. האם האינסטינקט שלו הוא התנגדות או הקשבה ומתן הזדמנות. בפתחה של מערכת בחירות מתוחה כדאי שנבחן את עצמנו בתדירות גבוהה אם אנחנו בצד של המחברים או בצד של המקטבים.
עוד כתבות בנושא
