לקראת כנס הנהגות הקיבוצים שהתקיים השבוע בים המלח, הפיקו שתי התנועות הקיבוציות המרכזיות - החילונית והדתית – סרטון חביב וקופצני עם כותרת מפוצצת ובה הכרזה על הקמת "תנועה ציונית אחת אחרי מאה שנה". בשולי הדברים אפשר לתמוה על החשיבות העצמית של מי שמודים שמספרם הכולל מוערך בכ־150 אלף איש בלבד - סביב אחוז החסימה אם היו רצים כמפלגה לכנסת - אבל ניחא, נראה שהמשקל הסגולי הקיבוצניקי מהעבר כנראה עוד חי ומתרונן בליבם של הקיבוצניקים, ואנחנו מפרגנים.

שניים מהמשתתפים בסרטון וממובילי האיחוד הציוני הנ"ל, פנחס ולרשטיין מימין ומזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה משמאל – עלו לשידור בתוכניתו של קלמן ליבסקינד, עורך העיתון הזה, בכאן רשת ב', והכול זרם על מי מנוחות עד שליבסקינד התעקש לקבל משמחה מילה פוליטית טובה על עפרה, היישוב שבו מתגורר ולרשטיין. שמחה לא הסכים לעשות גזירה שווה בין הקיבוצים בתוך הקו הירוק ובין היישובים ביו"ש, והמבוכה ניכרה בשידור. בצדק. לא פשוט להגיע משני קצות הקשת הפוליטית, לנסות לראות את המשותף ולהתעלם מהפיל הפוליטי שבחדר.

לא פשוט, אבל אפשרי. איך אני יודע? ממשלת ישראל הנוכחית עומדת להיות הראשונה מאז סוף שנות השמונים של המאה הקודמת שתמלא את ימיה. הישג נאה לכל הדעות, בוודאי בממשלה שבכהונתה אירע הטבח הכי חמור בעם היהודי מאז השואה. וראו זה פלא, בממשלה הזו יושבים יחד אנשים שלא חלוקים אם היישוב עפרה צריך להישאר על כנו בעתיד מדומיין כלשהו שבו תהיה היתכנות להקמת מדינה פלסטינית, אלא מצד אחד אנשים ששולחים את בניהם ובנותיהם לשרת את המדינה בצבא תוך סיכון ברור שייפצעו או ייהרגו חלילה, יחד עם אנשים שמתעקשים בכל כוחם ומאודם לא לעשות זאת לבניהם יקיריהם.

במקרה של הממשלה אלה לא רק חילוקי דעות שאינם רלוונטיים כרגע, אלא משחק סכום אפס. כל יום שמישהו שמפלגת הציונות הדתית מתיימרת לייצג משרת במילואים מגיע במקום יום שירות של צעיר חרדי שנציגיו חוסמים אותו מלשרת בצה"ל. האם מישהו מהצדדים נבוך בגלל ההבדלים הללו בתפיסות העולם כפי שהשניים שעלו לשידור ברדיו היו נבוכים? הו לא. הם ממש לא נבוכים. כי ברגע שמישהו מעז להזכיר את המצב הלא נורמלי הזה, שדתיים לאומיים מוכנים לשבת עם סרבני שירות כרוניים באותה הממשלה, יוצאת בת קול משמיים ומכריזה: נו בטח, אז אתה בעד ממשלה עם הערבים ויאיר גולן.

לטיעון הזה יש כוח. כלומר, אם המישהו הזה, שבת הקול פונה אליו, אכן חושב שהממשלה הבאה צריכה לכלול את הערבים ואת יאיר גולן. כי בבחירה בין ממשלה בהרכב הנוכחי לממשלה שבה הערבים או יאיר גולן הם האצבע ה־61, אני מוכרח להודות שאבחר למרבה הצער בהרכב הממשלה הנוכחית. אבל רגע לפני שבערוץ 14 מזמינים אותי לפאנל, האתגר הישראלי של הבחירות הנוכחיות חייב להתמקד ביום שאחריהן, ובמילים ברורות יותר: ליצור את האווירה הציבורית שתגרום לכך שאף אחת משתי האפשרויות הדיכוטומיות הללו לא תיתכן. כל סקר מנדטים מראה בבירור שיש רוב מוצק להרכב של ממשלה ציונית רחבה ומרכזית – ללא יאיר גולן, ללא בן־גביר, ללא הערבים וללא החרדים. גוש המרכז־ימין (ואתם יכולים לקרוא לליברמן, לאיזנקוט ולבנט שמאל עד מחרתיים, אבל זה יישאר מגוחך כפי שזה נשמע) צריך להקים את הממשלה הבאה, ולא לתת לקיצונים, לפרובוקטורים, למי ששנאתם אומנותם ולמי שהשתמטותם אומנותם להחזיק את המדינה בגרונה. מספיק ודי.

אני בעד החיבור בין התנועה הקיבוצית לקיבוץ הדתי. יש בין שתי התנועות הללו הרבה מן המשותף ומעט מהמפריד, וזה בסדר גמור מבחינתי לעשות שיתופי פעולה ולהיות באותה תנועה ציונית למרות חילוקי הדעות על עפרה. הימין חזק מספיק והעם חכם מספיק כדי שעפרה יישאר במקומו לנצח הקרוב. אבל אפשר גם בלי החיבור הזה. בסוף, כאמור, מדובר בכמה עשרות אלפי אנשים, כוח פוליטי שולי יחסית בחברה הישראלית. לכן המבוכה בשידור חי לא הייתה טרגדיה. לעומת זאת, החיבור בין מפלגות הימין והמרכז הציוניות להקמת הממשלה הבאה הוא חיוני, אפילו קיומי.

מדינת ישראל לא תוכל לשרוד עוד הרבה שנים עם ממשלות צרות, שעצם קיומן מעורר אי שקט חברתי שמדינה במלחמה מתמדת מול אויבים רבים מבחוץ פשוט לא יכולה לאפשר לעצמה. זה היה נכון בממשלת השינוי של בנט ולפיד, שהתנגדתי אליה נחרצות גם מעל גבי טור זה מהרגע שנוסדה, וזה נכון גם לממשלה בהרכב הנוכחי. הממשלות הללו, בשילוב האקלים התקשורתי והרשתי ההולך ומקצין, הופכות כמעט בהכרח לכאלה שחלק ניכר מפעולותיהן מוקדש לתקיעת אצבע בעיני הצד השני. משאבים רבים מדי של אנרגיה, זמן וכסף מתבזבזים על שטויות והבלים שבטיים ומחנאיים.

כולם יצטרכו לרדת מהעצים. מחנה המרכז – לפיד, איזנקוט, בנט, ליברמן - יהיה חייב להבין שאין לו ולא יהיו לו 61 אצבעות בלי לחבור לאחד מארבעת האגפים הללו: נתניהו, חרדים, שמאל קיצוני, ערבים. ומכל הסיבות הנכונות, נתניהו והליכוד הם היחידים בקלפים הנתונים שצריכים להיות שותפים שלו. הליכוד והציונות הדתית, מאידך, יהיו חייבים להתיר את הברית הלא קדושה שלהם עם המפלגות החרדיות. זה רק נראה קל ונוח, אך הברית הזאת חותרת לאט ובנחישות תחת אושיות המדינה הזו, ובשלב מסוים היא לא תוכל לעמוד יותר בעומס.

האם פעם אחת יצליחו הפוליטיקאים שלנו להתעלות לגודל הרגע? צריך לקוות שכן. ולציבור הגדול והדומם שיודע שזה מה שצריך לקרות, יש תפקיד: השמיעו את קולכם. דרשו מעל כל במה את הממשלה שישראל צריכה כמו אוויר לנשימה.