שני מאמרים במוסף שבת לפני שבועיים עסקו במוסר ולחימה. הרב יהודה ברנדס מבחין במאמרו בין מלחמות התנ"ך ובין המלחמה המודרנית, בעיקר בסוגיות מוסריות הנוגעות ליחס לאוכלוסייה אזרחית במרחב הלחימה. הוא חותם את דבריו בקביעה כי אין תשובות חותכות, וכי הפתרון נעוץ "בקביעת גדרים מדויקים בהתאם לנסיבות המשתנות". ואולם עולם המלחמה, ממלכת אי הוודאות, הוא המקום האחרון שניתן לקבוע בו "גדרים מדויקים". נכון יותר להציע עקרונות וכלים לניתוח המצב ולבחינת דרכי פעולה גם בסוגיות ערכיות. עקרונות אלו צריכים להוביל לא רק לעמידה במשימה הטקטית הנקודתית, אלא להשגת המטרה האסטרטגית והחתירה לניצחון.
הלחימה המודרנית שונה מהלחימה הקדומה במובנים רבים, וקשה לגזור ממנה לזמננו. בעוד שבתנ"ך אין כמעט הבחנה בין טקטיקה לאסטרטגיה, בלחימה המודרנית מה שנראה במבט ראשון כהישג טקטי עלול להתברר כאסון אסטרטגי. במלחמה המקראית, כפי שהיא מתוארת בתנ"ך ובפרשנות חז"ל, קיימת הלימה מובהקת בין רמתו המוסרית של העם, לא רק של הצבא, ובין היכולת להשיג ניצחון ולשמר אותו.
במובן מרכזי אחר, הלחימה העכשווית של ישראל דווקא קרובה אל עולם המלחמה המקראי. צה"ל נלחם מול צבאות טרור של ארגונים תת־מדינתיים הפועלים בתוך שטחים עירוניים צפופים ותשתיות אזרחיות. האוכלוסייה האזרחית בעזה ובלבנון לא התנגדה לכך שארגוני הטרור יהפכו את התשתיות האזרחיות למתחמים צבאיים. לא ניתן להגיע להכרעה טקטית או לניצחון אסטרטגי ללא השמדת התשתיות הללו, ומציאות זו מולידה דילמות ערכיות מורכבות.
הכי מעניין
מאמרו של הראל דביר
מאפיין מרכזי נוסף של הלחימה העכשווית הוא ציר הלגיטימציה והשפעת הרשתות. המאבק על הלגיטימיות של הפעלת הכוח – פנימה בתוך צה"ל ובחברה הישראלית, והחוצה בזירה הבינלאומית – קיבל עוצמה חסרת תקדים. הטכנולוגיה מאפשרת להזרים מידע, רשמי או חתרני, ישירות משדה הקרב אל כף ידו של כל בעל טלפון סלולרי. לגיטימציה זו משפיעה במישרין על החלטות הדרג המדיני, על מורל הלוחמים ועל חופש הפעולה המבצעי שלהם. סוגיות אלו מחייבות עיסוק ערכי מתמיד, גם תוך כדי הלחימה.
בסיכום דבריו מתייחס הרב ברנדס ליחס שבין המשפט וההלכה ובין המוסר, ומעניק בכורה למשפט בציינו כי "מובן שגם ההלכה וגם מערכת המשפט מודרכות באופן כללי על ידי ערכי המוסר". בהמשך הוא מוסיף לגבי חייל הנמצא בסכנת חיים מיידית ואין לו עם מי להתייעץ, כי יש להקל עימו גם אם טעה בשיקול דעתו.
היגדים אלו מציפים תופעה קשה שהשתרשה בצבא בשנים האחרונות: החלפת השיח הערכי בשיח משפטי, ומתן קדימות לחיי הפרט על פני העמידה במשימה. חשוב לזכור כי אי־עמידה במשימה עלולה להכשיל את המערכה כולה, ובכך להעמיד בסכנת חיים חיילים אחרים ואת אזרחי המדינה, בהווה ובעתיד.
השיח המשפטי אינו יכול להחליף את המצפן הערכי. חוקים, פקודות יבשות או דקדוק בסעיפים משפטיים אינם יכולים להעצים חייל, לנסוך בו מוטיבציה לסכן את חייו, או לבנות את החוסן הנפשי הנדרש ללחימה ממושכת. בחינה משפטית של מעשי החייל היא במהותה טכנית ופרוצדורלית, ועוסקת בפרשנות של סעיפי חוק.
מאמרו של יהודה ברנדס
לשיח הערכי, לעומת זאת, יש כוח להניע ולעורר מוטיבציה. כאשר חייל פועל בצורה שאינה הולמת, הבירור הראשוני חייב להתבצע על ידי המפקד, תוך שקלול מכלול ערכי צה"ל ובחינת תמונת המצב הסובייקטיבית של הלוחם באותו רגע. רק תחקיר פיקודי כזה יכול להבין לעומק מדוע פעל החייל כפי שפעל. במקרים מסוימים עשוי להידרש בהמשך גם בירור משפטי, אך כיום, פעמים רבות מדי נמנע תחקיר עומק פיקודי ברגע שחקירת מצ"ח נפתחת, והאירוע מופקע מידי המפקדים לטובת המשפטנים.
בשיח הערכי, בניגוד לזה המשפטי, לא בוחנים רק את המעשה אלא גם את סיפור המעשה. לדוגמה, הלגיטימיות של הרס תשתיות ובתים תוכרע לפי "סיפור המעשה". אם הנימוק להרס הוא יצירת מרחב אבטחה והשמדת תשתיות צבאיות של האויב – הפעולה לגיטימית והכרחית. אך אם הנימוק מנוסח כרצון "לשטח", "לנקום" או "לזרבב את בית חאנון", הפעולה מאבדת את הלגיטימיות שלה והופכת למזיקה. עיסוק מוקדם בשיח הערכי והסברת חשיבות הלגיטימציה היו יכולים למנוע תקלות הסברתיות רבות, שהאטו ועיכבו את התקדמות הלחימה באופן ישיר.
באותו גיליון הופיע מאמר נוסף, מאת הרב הראל דביר, שסקר את הספר "משיב הרוח לצה"ל", בהוצאת מכון תורת המדינה. בחברה שסועה, קיים סיכון ממשי שכל חייל יביא עימו מהבית את עולם הערכים הפרטי שלו ויפעל לפיו. משום כך קיימת חשיבות עליונה למערכת ערכים צבאית אחידה, מחייבת ומעשית, שתשמש כלי לניתוח אירועים מבצעיים. מסמך "רוח צה"ל", שנוסח ב־1994, עודכן ב־2000, ובשנת 2022 נוסף לו ערך הממלכתיות, הוא הקוד המחייב כיום.
לאחרונה מתעורר שיח ציבורי ער סביב אירועים ערכיים בלחימה וסביב מסמך רוח צה"ל. כעבור 25 שנה, ולאחר שנתיים וחצי של מלחמה עצימה ושינוי פני הלחימה, הגיעה העת לבחון את המסמך מחדש. כמו בכל סוגיה של צבא וחברה – במקום שבו הצבא יותיר ואקום ולא יעסוק בנושא, ייכנסו גורמים חיצוניים, לרוב פוליטיים, עם אג'נדות ברורות. היוזמה של גופים כמו מכון תורת המדינה להציע חלופות ושינויים למסמך היא מבורכת, אך כל עוד הדבר נעשה ללא שותפות מלאה של הצבא, ובלי לשתף גם גורמים שלא צמחו בין כותלי בית המדרש, הניסיון הזה נידון לכישלון.
תא"ל במיל' ארי סינגר שימש כקצין מילואים ראשי