כשנשענים על מוסר מלחמה תנ"כי צריך לעשות זאת ביושר

שבועות אחדים אחרי פרוץ המלחמה, התבקשתי לשוחח עם חבורת מנהיגי חינוך יהודים מרחבי העולם שהגיעה לארץ לביקור תמיכה ולמידה, ולהציג בפניהם אתגרים מרכזיים שעלו על שולחננו כמחנכים בארץ בעת ההיא. באחד מהם אבקש לעסוק כאן, בהמשך למאמרי הקודם על החוות והגבעות.

בדברים שהשמעתי באוזני המחנכים עמדתי על כך שאחת הדילמות המרכזיות שצה"ל עומד בפניהן, יחד עם מדינת ישראל כולה, אמורה להעסיק גם אותנו כאנשי חינוך. מדובר במתח סביב השאלה כיצד יש לנהוג באוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. בעת ההיא עלתה דרישה להכות בעזתים בלא רחם, וחלק מן ההצדקות לכך היו מבצעיות. נטען כי כדי למגר את חמאס המסתתר בתוך האוכלוסייה האזרחית ופוגע בחיילינו ובאזרחינו, מן ההכרח לפגוע גם באוכלוסייה, וכי הניסיון לפגוע רק בלוחמים ומחבלים לא יצלח מבחינה צבאית ואף יגרום לנפגעים רבים מצידנו. טענות אחרות שנשמעו בהקשר הזה באו מתחום הערכים והמוסר: חמלה על הצר הצורר אותנו בעת הזאת היא אנטי־מוסרית, היא גישה נוצרית של הושטת הלחי השנייה, והיא פגומה מוסרית באשר היא גורמת למותם ופציעתם של חיילים ואזרחים רבים מצידנו.

הטענה הזאת לא הייתה, בעת ההיא, נחלתו של הימין הקיצוני או אפילו הימין בלבד. התבטאויות בסגנון חריף הדורשות להכות בעזתים ללא רחם נשמעו מכל קצוות הקשת הפוליטית והערכית, והקולות ההומניסטיים שביקשו להגן על האוכלוסייה האזרחית כמעט ולא נשמעו בארץ, אף כי הם הדהדו היטב בתקשורת העולמית ובקמפוסים ברחבי תבל.

מלחמה בין עמים

לעמדה התומכת בהרג אזרחים בלא כל התחשבות, או לכל היותר בהתחשבות מעטה, יש בסיס מוצק במוסר המלחמה המקראי. לאו דווקא בשל מצוות "לא תחיה כל נשמה" ומחיית עמלק, אלא בשל האופי הכללי של המלחמות בתנ"ך, שבהן עם ישראל הורג באויביו בלי רחמים. בתפיסת המלחמה המקראית, האויב אינו רק הצבא, שכן הנלחמים זה בזה הם העמים.

ההצדקה המוסרית לדרך מלחמה שכזאת קיימת גם בימינו: האוכלוסייה הערבית בעזה לא רק תומכת רעיונית בטרור ובמלחמה עם ישראל, אלא גם מספקת לה תמיכה מעשית. דבר זה נחשף לעיני חיילינו, ובעקבותיהם בתקשורת העולמית כולה, כאשר החלו להגיע תצלומים של התמונות, המפות וחומרי הלימוד בבתי הספר. התברר לְמה מחנכים את הילדים מן הגיל הרך ומה הוא משוש ליבן של אימהות השהידים. כאשר התגלו פתחי מנהרות בגני ילדים ובתי ספר, מִפקדות טרור בבתי חולים ומתחתיהם, ומוקדי שיגור של רקטות וטילים בתוככי מוסדות המוגנים כביכול על ידי אמנות האו"ם, כדוגמת מסגדים ובתי חולים – התברר ששמירה על מוסר המלחמה המקובל בעולם המערבי היא טיפשות, לא מוסריות.

חשוב להיות מודעים לכך שגם מן העבר השני רואים בנו עַם לוחם, ולא אזרחים תמימים שיש להם צבא. האויב אינו מתחשב בכללי מוסר המלחמה המודרני, ומכה באזרחים בלא אבחנה. הצידוק שלו לכך נמצא בהיותם של האזרחים הישראלים חלק ממנגנון הכיבוש. בעיני הפולשים מרצועת עזה לעוטף, תושבי היישובים שאותם רצחו ואנסו, אנשים נשים וטף, נחשבו לאויבים באשר הם מתנחלים היושבים על חורבות כפריהם שמהם גורשו בעת הנכבה ב־1948, במה שאנחנו מכנים מלחמת הקוממיות. עינינו הרואות, אומרים שכנינו, שבישראל "כל העם צבא", ואף אנו מודים ואפילו גאים בכך. רבבות אזרחים התגייסו מיד להגנת היישובים, מאות אלפים התגייסו בהמשך למילואים, ורבים רבים, בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, נחלצו למעגלי התמיכה המשניים. וכך אזרחים ישראלים שוחרי שלום גילו לתדהמתם שהם נתפסים בעיני שכניהם כלוחמי אויב, כובשים אלימים שיש לעוקרם, להורגם ולהשמידם.

משכך, המוסר הנכון שלאורו צריך לנהל מלחמה שכזאת הוא המוסר המקראי; עולם שבו עמים נלחמים זה בזה, ולא נציגיהם הלוחמים. זוהי הנחת היסוד המוסרית של חלק מנערי הגבעות. יש להם גם מנהיגים ומדריכים התומכים בתפיסה הזאת, וככל הנראה גם לא מעט תומכים שקטים ברחבי החברה הישראלית, לאו דווקא בין המתיישבים ביהודה ושומרון. לא כולם מביעים בקול את דעתם, וגם אינם מוכנים לפעול למעשה לפי המסקנות המתבקשות מן העמדה המוסרית הזאת, אבל הם סבורים שהעמדה המוסרית האחרת, ההומניסטית כביכול – נובעת מחולשה וכניעה להשקפות זרות ואינה עמדה נכונה ואותנטית לעם ישראל, ודאי לא בעת הזאת.

יש להדגיש ולהבהיר באר היטב: מי שמחזיק בדעות שכאלה, עדיין לא מצדיק פעולות אלימות על ידי אזרחים כנגד ערבים. גם אם אין מדובר באזרחים תמימים, במדינה ריבונית אנשים פרטיים אינם רשאים להפעיל כוח צבאי, משטרתי או אלימות כלשהי. הפעלת הכוח נתונה אך ורק בידיהם של כוחות הבטחון, באחריות הדרג המדיני ותחת בקרה של מערכת המשפט. אחרת, תיחרב המדינה.

זהו שיקול ממישור אחר לגמרי, ולמיטב הבנתי הוא השיקול העיקרי שבגללו רוב הציבור בארץ, מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, סבור שאסור "לקחת את החוק בידיים" בשום אופן, ושהדרך הלגיטימית היחידה להשפיע על מדיניות היא בעת ההצבעה בבחירות, ובין מערכות הבחירות – במחאות והפגנות לא־אלימות. אם חפצי חיים אנחנו כמדינה, עלינו לחזק את ידי המערכות השונות – המדינית, הביטחונית (צבא וביטחון פנים) והמשפטית – ולבער בתוקף ובלא פשרות כל ניסיון לחרוג מכללים אלו, שהם נשמת אפה לא רק של הדמוקרטיה אלא של כל מדינה מתוקנת, יהא משטרהּ אשר יהיה.

שורשי ההומניזם

כך אמרתי בתחילתו של אותו מפגש מחנכים, והצגתי את הפן התוקפני של הקונפליקט בצורה יעילה למדי. לפחות חלק מן השומעים, שבתחילה היו מהוססים והתלבטו נוכח שטף המידע האנטי־ישראלי שקיבלו בארצותיהם, עברו לצד התומך באגרסיביות בלתי מוגבלת בניהול המלחמה. עד כדי כך שהיו מהם ששאלו אותי איזה קונפליקט יש כאן, ומדוע בכלל להצדיק את הצד שנראה כמחזיק בחמלה נוצרית פסולה.

בשלב זה שאלתי את אחד המשוכנעים, רב קהילה ומחנך בישיבה, מה היה עושה במקרה דלהלן: אתה מפקד מחלקה, ואחדים מחייליך נפגעו בקרב מאש שנורתה עליהם מתוך הבתים. סיימתם לכבוש את הבית, נכנסתם לתוכו, טיהרתם אותו, וידאתם שאין בו איש ואתם עומדים לנוח מעט לפני המשך הקרב. והנה נפתחת דלת של מרתף וממנה יוצא ילד כבן עשר, חיוור כסיד, כולו מאובק, בגדיו קרועים וידיו מורמות. היית יורה בו? הרב היסס מעט וענה: לא. הוספתי והקשיתי: ואם הילד הזה היה מצביע על המימייה שלך ומתחנן "מיא, מיא", ואתה רואה ומבין שהוא צמא מאוד, לא שתה כמה ימים וגם מפוחד כולו. היית נותן לו לשתות? נעתקו המילים מפי הרב, אך התעקשתי איתו שיענה לי בכנות, מה נראה לו שהיה עושה? ואמר לי שהוא חושב שהיה נותן לו לשתות. כעת תהיתי בפניו: האם אתה חושב שאתה ישועי? שהחמלה שלך נוצרית? או שאולי אתה בן לעם ישראל, המכונים על ידי חז"ל "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים"? הייתכן שמעבר לכל החשבונות אתה רואה בילד הזה אדם שנברא בצלם ואינך יכול להתאכזר אליו?

זו הייתה נקודת המהפך של השיחה. לפתע הבינו השומעים שהתיאוריות שהצגתי עד כה מתנגשות בליבם בערך מוסרי ואמוני יהודי פנימי, שגם אם אינם יודעים להצדיק אותו, הם אינם יכולים לדכא אותו.

עתה התעוררה השאלה: מהו באמת הצד האחר של הקונפליקט? מדוע לא לקבל את ההנחה הפשוטה שאנחנו נלחמים בעם אכזר שקם עלינו להורגנו, ולו היה הדבר ביכולתו, שבעה באוקטובר היה רק דוגמה למה שהיו עושים לכולנו, בכל רחבי הארץ? והיכן, אגב, עובר הגבול? בקו הרצועה? ומה עם ערביי יו"ש? וכלום חלק מערביי ישראל אינם מחזיקים באידיאולוגיה הזאת?

התשובה נחלקת לשניים. ראשית, יש לומר שאי אפשר בכלל לקבל החלטות מעשיות על בסיס "המוסר המקראי". קפיצת הדרך הזאת אסורה בתכלית, שכן מי שמורה הלכה מפשוטו של מקרא יכול גם לדרוש לקיים כפשוטו את דין "עין תחת עין" בדיני נזיקין, או להתיר במלחמותינו לקיחת אשת יפת תואר. בשאלות מעשיות של ניהול המלחמה, כמו בכל תחום אחר בתורה, יש להיזקק לתורה שבעל פה, מן המשנה והתלמוד דרך הראשונים והאחרונים ועד פוסקי זמננו. דוגמה ראשונית לדיון שכזה בנושא שלפנינו הציב הרב שאול ישראלי כבר בשנת תשי"ד (1953), אחרי פעולת התגמול בקיביה. הייתה זו אחת מפעולות התגמול הראשונות של צה"ל שנועדו להילחם בטרור האכזרי של הימים ההם, שפגע קשות, מעשית ובעיקר מורלית, במדינה הצעירה. בפעולת קיביה נהרגו נשים וילדים רבים, וכנהוג, היא גונתה קשות על ידי אומות העולם שעד אז לא טרחו לגנות את רצח האזרחים הישראלים על ידי הטרור הערבי.

הרב ישראלי - אז רבו של כפר הרא"ה ומראשי חבר רבני הפועל המזרחי, ולימים חבר מועצת הרבנות הראשית, ראש ישיבה במרכז הרב ודיין בבית הדין הגדול – פרסם מאמר מקיף ומכונן על הנושא. לאחר שפלפל בסוגיות תלמודיות ובדברי ראשונים ואחרונים, מסקנתו היא שאי אפשר וגם אין צורך להימנע במלחמה מפגיעה באזרחים תומכי טרור, אבל אין שום היתר לפגוע בילדים. מאז נשתברו עוד קולמוסים רבים על הסוגיה ולא כאן המקום לפרט את העמדות השונות, אבל הנקודה החשובה היא שהרב ישראלי והבאים בעקבותיו לא ניהלו את הדיון על ידי ציטוט פסוקים מן התנ"ך, אלא בכלים ההלכתיים המקובלים על פוסקי ההלכה בכל הדורות.

נחזור אל הפן המוסרי, המקראי. לא כמקור הלכתי מחייב אלא כמקור השראה ותפיסה רעיונית. כנגד כל מה שנאמר בתחילת דברינו, יש במקרא מערכת מוסרית שלמה התומכת במוסר המלחמה ההומניסטי. למען הדיוק יש לומר שהמוסר ההומניסטי האירופי נטוע בשורשיו, מראשיתו, בתנ"ך, כפי שהראו היסטוריונים וחוקרים מבני ברית ושאינם בני ברית.

נזכיר בקצרה כמה דוגמאות: תפילתו של אברהם אבינו על סדום הרשעה, שמא יש בה כמה צדיקים שבזכותם יש להציל את כל העיר; מחאתו של יעקב אבינו כנגד בניו שהרגו את כל יושבי העיר שכם – "עכרתם אותי". טענתם המוסרית של הבנים "הכזונה יעשה את אחותנו" לא שכנעה את יעקב, ובאחרית ימיו בא עמהם חשבון בברכת הבנים: "כלי חמס מכרותיהם... בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

בדיני המלחמה יש להזכיר את מצוות הקריאה לשלום בעת מלחמה, את החובה שלא לצור על עיר מכל רוחותיה, וגם את פרשת אשת יפת תואר שנראית זרה לעולמנו המוסרי וההלכתי, אבל במקור היא מבטאת התנגדות חריפה לתרבות השבייה והאונס המקובלת במלחמות אומות העולם עד ימינו. טומאת המלחמה מחייבת את גיבורי החיל להיטהר בשובם ממלחמת מדין בימי משה. שפיכת הדמים במלחמות פסלה את דוד המלך, נעים זמירות ישראל, מלבנות את בית המקדש. כל אלו מעידים על כך שמידת הששון של התורה סביב המלחמה מוגבלת מאוד והיא רואה בה אילוץ הכרחי, גם אם זו מלחמת חובה או מצווה.

המגבלות שמציבה התורה על דרכי המלחמה נובעות מכמה מקורות. המקור האחד הוא התקווה והאמונה באפשרות של שלום. גם כאשר השלום נראה רחוק ואוטופי, הוא חלק מהחזון המשיחי של עם ישראל לא פחות מחזון גאולת הארץ. המקור האחר הוא ההידמות לבורא: "מה הוא רחום, אף אתה...", וכידוע, רחמיו של הקדוש־ברוך־הוא על כל מעשיו, ואנחנו מצווים להתדמות למידות אלה לא פחות או אף יותר מאשר למידת "א־ל קנא ונוקם". מקור נוסף הנובע מן הקודם הוא פנימי – לא רק המבט החומל על יצוריו של הבורא אלא גם הדאגה לניקיון וטהרת הנפש שלנו, גם כאשר אנחנו לוחמים בשדה הקרב.

אין תשובות חותכות

נסכם ונאמר: יש רגליים יציבות מאוד לעמדה הגורסת שאנחנו מנהלים מלחמה עם כמה מן העמים שמסביבנו ובמידה מסוימת גם בתוכנו, ולא רק עם קבוצה של טרוריסטים. לפי הגישה הזאת, מוצדק להילחם נגד העם ולא לברור באמצעי זהירות מופלגים כדי להימנע מפגיעה באזרחים, במיוחד כאשר נראה שהדרך הזאת גורמת לנו לאבידות ולכשל בהישגים המלחמתיים. כנגדה, יש רגליים יציבות מאוד לתביעה המוסרית לא לאבד את החמלה והרחמים גם כלפי בני העם האויב, שגם הם בריותיו של הקדוש־ברוך־הוא. גם לצד הזה יש היבטים של תועלת מעשית - בוודאי בתחום המדיני, ויש אומרים שגם במישור הצבאי עצמו.

הדרך להכריע בדילמה כזאת אינה בהכרזות מוסריות כלליות אלא בקביעת גדרים מדויקים בהתאם לנסיבות המשתנות, בדרכה של ההלכה ושל מערכת המשפט הישראלית. מובן שגם ההלכה וגם מערכת המשפט מודרכות באופן כללי על ידי ערכי המוסר, אבל אלו אינם מספקים פתרונות מעשיים ברמת המקרה הבודד, בקביעת כללי ההתנהגות בשעת קרב כזאת או אחרת או בקביעת מדיניות הממשלה בניהול המערכה. זה המקום שבו פועלים הפוסקים, ובישראל של היום – המשפטנים. לגיטימי ואף רצוי שתהיינה מחלוקות מה הוא המעשה הנכון בכל אחת מן הרמות הללו ובפרטי המקרים השונים. ההכרעה בסופו של דבר נתונה בידי מי שמוסמכים להכריע, ובוודאי לא בידי אזרחים בודדים או חיילים – אלא אם כן נקלעו לסיטואציה של סכנת חיים שבה אין להם ברירה, אין להם עם מי להתייעץ ואין מפקד בשטח שיורה להם כיצד לנהוג, ועליהם לקבל החלטה מהירה. בכל מקרה של קבלת החלטה על ידי מי שאינו מומחה לדבר קיימת סכנה של טעות בשיקול הדעת, אבל היא תהיה מובנת בהתחשב בקונפליקט הבסיסי ובמורכבות הבעיה.

אין שום דרך להיחלץ מן הקונפליקט הזה באופן מלא, כפי שהיו רוצים רבים וכפי שחושבים אלו שיש בידם פתרון מכריע, לכאן או לכאן. אנחנו נצטרך להמשיך להתנהל איתו בחיי המדינה והצבא, ולהמשיך לחנך להתמודדות עם צדדיו השונים, המוסריים והמעשיים, כל עוד לא ישרור שלום בארץ.

הרב פרופ' יהודה ברנדס לומד ומלמד בבית המדרש מדע תורתך