חטאם של המרגלים, כידוע, לא היה בהבאת נתוני המודיעין על ארץ ישראל. אדרבה, זה היה תפקידם. הבעיה הייתה בניתוח שלהם. מילות המפתח שחז"ל מתמקדים בהן היו "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי הָעֲנָק... וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". הזלזול העצמי המתבטא במילים "וכן היינו בעיניהם" מתאר את עולמם חסר הביטחון של המרגלים, שלא האמינו בעמם, ניסו ליצור דמורליזציה ואף הצליחו בכך. התיקון הגיע ארבעים שנה לאחר מכן, כאשר המרגלים שנשלחו בידי יהושע חזרו עם הבשורה "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵינוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ".
ההבדל בין אמון עצמי ובין זחיחות וקונספציה אינו התעלמות מן הנתונים, אלא האופן שבו מפרשים אותם: האם מתוך זווית ראייה רחבה של אמון בניצחון הטוב, או בהתמקדות בנתון מבודד של רוע שנדמה כעת כחזות הכול? עין טובה אינה תמימות, אלא מבט שרואה תהליכים ארוכי טווח, ויודע שהטוב מנצח והרע מפסיד - ולכן גם מתייחס במידה נכונה להפחדות דרמטיות.
חטא המרגלים. | צילום: ChatGPT
לפני מאה שנים, למשל, כשהקומוניזם היה בשיא כוחו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק כבר חזה את נפילתו. הוא ידע שתרבות מטריאליסטית שמושתתת על כשל רוחני - גם אם היא מציגה כעת נתונים מרשימים - תתמוטט לטווח ארוך במישור הכלכלי והחברתי. דוגמה נוספת: הסתכלות על נתונים מספריים של כמות האויבים שמדינת ישראל מתמודדת עימם בכל רגע נתון בהווה, עלולה להביא לייאוש. אולם מבט אמוני יודע שניצחון או היעדרו אינם רק תוצר של ספירת קני רובים, אלא של מלחמת תרבות ארוכת טווח, שבה לעם היהודי יש יתרון איכותי שיתבטא בסופו של דבר גם בעליונות טכנולוגית, צבאית וכלכלית.
הכי מעניין
לדברים הללו יש השלכה ישירה על הבחירות שלפנינו. קטונתי מלהיות פרשן באולפנים מסוימים - תפקיד שדורש, כידוע, שאר רוח ומודעות עצמית - אבל כרב יש לי הערכת מצב רוחנית שמגובה בנתונים סטטיסטיים ארוכי טווח: החברה היהודית במדינת ישראל הופכת מדי יום ליום יותר מסורתית ולאומית.
מרגלי האולפנים טועים בכל דבר שהם נוגעים בו - בהערכת הכוחות הגיאופוליטיים בעולם, בניתוח מהלכי המלחמה, במצב הבורסה, בכוונות של הנשיא טראמפ ובחיזוי מזג האוויר. הכשל נובע כל העת מנקודה אחת: התעלמות מהממד הרוחני ארוך הטווח, והתמקדות באקטואליה החומרית הנוכחית.
מהדורת ערוץ 12, ארכיון. | צילום: מסך ערוץ 12
הנתונים הכמותיים שמביאים שם אמיתיים לכאורה – אף שגם זה כבר לא בטוח - אבל הם תמיד מפספסים את התמונה השלמה. פרשן בעל חשיבה מערבית, שבעצמו מנהל אורח חיים חומרני־נהנתני, אנוס לראות במאבק בינינו ובין הערבים מאבק כלכלי וגיאוגרפי בלבד. מבחינתו יהודים שמחפשים משמעות הם קומץ משיחי, והחברה הישראלית – שהוא, כמובן, המייצג הבלעדי שלה - רק רוצה לראות נטפליקס.
בבחירות הבאות השמאל ינסה אולי לשווק עצמו כימין, יצליח לבלבל כמה תמימים ואולי גם להקים ממשלה מקרטעת. לטווח הארוך זה לא ישנה את כיוון ההפלגה של הספינה ששמה מדינת ישראל, שכן הדמוגרפיה והתרבות הישראלית צועדות לכיוון חד וברור. חוצפת השמאל לטעון ש־68 מנדטים יהודיים לאומיים ומסורתיים (80 מנדטים, אם לא סופרים את הערבים) אינם מייצגים את "העם", תחטוף סטירה מצלצלת נוספת.
מבין 600 אלף הצעירים שנוספו למאגר הבוחרים מהבחירות הקודמות, הצד המסורתי והלאומי הוא השולט. זה ישתקף גם בתוצאות הבחירות. אנחנו ניכנס בסוף לארץ ישראל, על אפם ועל חמתם של המרגלים. לגזור ולשמור.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
