בשנת 1966, בדיוק לפני 60 שנה, הופיע לראשונה על המסך הקטן שידור טלוויזיוני בעברית. הייתה זו "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" שהוקמה בנדיבותה של קרן רוטשילד, והחלה לשדר לתלמידים תכנים בביולוגיה חשבון ואנגלית. שר החינוך זלמן ארן הביע תקווה ש"מכשיר הפלא הזה יסייע לשפר את ההישגים בהוראה ובחינוך". מאחורי המשדר החגיגי, שנפתח בברכת "שהחיינו" שאמר הלורד רוטשילד שהניח כיפה על ראשו, עמד יותר מעשור של ויכוחים מרים בין המצדדים בהקמת טלוויזיה ישראלית, לבין המתנגדים - בראשותו של דוד בן־גוריון שמנע זאת, עד שהוחלף בידי לוי אשכול.
| צילום: באדיבות כאן חינוכית
שנתיים שלמות נוספות של משדרים חינוכיים ללא מהדורות חדשות עברו, עד שהוקמה למעשה הטלוויזיה הישראלית הרשמית. וגם שם, בין הוויכוחים התרבותיים, החינוכיים והדתיים - מה שכנראה הכריע את החלטת הממשלה היה דווקא השיקול הביטחוני - ערוצי השידור ממדינות ערב נקלטו היטב במקלטי הטלוויזיה בישראל, ובמלחמת ששת הימים היה חשש כי התעמולה הערבית תחלחל אל ערביי ישראל. בתחילה אושרו רק שידורי חירום, עם תכנים רבים בערבית, ומסרים ברורים שנאמרו בפי ההנהגה, כמו זה של טדי קולק: "שיראו שרמלה ולוד מאוכלסות על ידי יהודים, ויפו זו שרוצים לחזור אליה אינה יפו שהייתה". ואבא אבן הסביר: "מוטב שבמקום שהערבים 'יחדרו' לישראל באמצעות הטלוויזיה, נחדור אנו לעיני ולליבות העולם הערבי".
המהירות שבה הסתיימה מלחמת ששת הימים ייתרה את החיפזון, ושידורי החירום לא יצאו אל הפועל, אך הרכבת כבר יצאה מהתחנה ותוך פחות משנה החל הערוץ הראשון לשדר רשמית עם שידור חי מירושלים של מצעד צה"ל ביום העצמאות 1968. ומאז, הטלוויזיה הישראלית הפכה למדורת השבט, והולידה תוכניות רבות וטובות, הן בערוץ הראשון והן בערוצים המסחריים בהמשך. מ"חדווה ושלומיק", "קרובים קרובים", ו"ניקוי ראש" ועד "המעגל עם דן שילון", "מרחק נגיעה" "קופה ראשית" ועוד ועוד.
הכי מעניין
"אני יודע שאני מנהל קרב אבוד נגד הטלוויזיה", הודה בן־גוריון בשלב כלשהו, כי הבין את כוחה הגדול. ואם ביקרתם בצריף שלו בשדה־בוקר, ודאי ראיתם שאפילו שם ניצבת טלוויזיה בסלון.
"זהו זה" היא ה"פורסט גאמפ" של הטלוויזיה הישראלית. היא הייתה שם בכל הרגעים הגדולים, ושרדה עד היום
זהו זה | צילום: צילום מסך
קיץ 1978
היא נולדה בשנת 1978 בטלוויזיה החינוכית כמגזין קיץ בשידור חי שפנה רק לנוער, עם קטעי קישור, מערכונים ושירים. צוות המנחים המקורי כלל את מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ. ההצלחה הייתה כה גדולה עד שהוחלט להמשיך עם התוכנית גם מעבר לתקופת החופש הגדול. בתחילת שנות ה־80 כל פרק החל לעסוק בנושא מסוים עם קו עלילתי מנחה, ובמשך השנים המנחים התחלפו פה ושם ונולדו בה פינות רבות ודמויות אהובות כמו יאצק, וגם חידות נושאות פרסים: "חולצה ותקליט".
מלחמת המפרץ
בזמן מלחמת המפרץ הצליחו בזהו זה לקחת את אווירת המלחמה ולפרק אותה להומור בריא. התוכנית חזרה לפורמט של קטעים קצרים ואקטואליים עם רגעים בלתי נשכחים של הומור שחור, אבסורד ופריקת מתח, ועוד כמה דמויות איקוניות כמו שלושת הזקנים על הספסל והבאבא בובה.
ההצלחה הגדולה הובילה את זהו זה אל חיקו של הערוץ המסחרי - ערוץ 2, עם תקציב גדול יותר, אמנים אורחים והגברת מינון הסאטירה, עד שלבסוף ירדה התוכנית מלוח המשדרים במאי 1998, אך המשיכה לחיות בשידורים חוזרים, מהדורות DVD ומרתונים בערוץ 23.
הקורונה
כעבור 22 שנה, עם התפרצות נגיף הקורונה, תאגיד השידור הישראלי חש שהציבור צמא שוב להומור ולפריקת מתח, בלי לדעת מה עוד צופות השנים הקרובות לעם בישראל, וכמה מלחמות עוד נדע. וכך קיבלנו שוב את על המסך את הקאסט האגדי - שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר, דובל'ה גליקמן וגידי גוב, כשהם מנחמים אותנו עם מעט הומור (גם אם מוטה לעיתים), ואף עם שיר ישראלי בעיבוד חדש ונפלא בסיום כל פרק.
הפעם, לעומת תוכנית הסאטירה ארץ נהדרת שצברה רייטינג מכובד, התפאורה של זהו זה נראית קצת רעועה והפאות זולות, אבל הנוסטלגיה שהם מביאים והוותק מזכירים לנו לחייך גם בתקופות הכי קשות - שהרי "עברנו את פרעה, ונעבור גם את זה". או כמו שיאצק היה אומר: "לא לדאוג לעולם, יאצק תמיד נופל וקם".