חשבון הנפש שלי התחיל בשבעה באוקטובר.
ביום המר והנמהר הזה, חוץ מהלב שנקרע, נקרעה גם המסכה מעל הברית הפוליטית ארוכת השנים, ברית הימין-חרדית, ברית ששכונתה בטעות - "הגוש האמוני-לאומי".
עוד כתבות בנושא
מאז, וככל שנוקפות שנות המלחמה, יצא גם יצא המרצע מן השק והתברר שאין פה ברית אלא סידור כלכלי-פוליטי נוח לכל הצדדים: אנחנו נעבוד, נשרת, נשמור עליכם ונקריב את חיינו , אתם תרימו אצבעות כשנבקש מכם, ותמורת זה תקבלו כסף. המון כסף, וחופש. ואוטונומיה לעשות מה בראש שלכם. כולל פטור הולך ומתרחב מהחובות המשותפות של אזרחי המדינה. (ד"ש לשותפינו החרדיים לברית, שתמכו בתוכנית ההתנתקות, שהעיפה אותי ואת עשרת אלף חבריי מהבית שלי בגוש קטיף ב2005).
זה נח, זה מוכר, זה שירת יציבות פוליטית גם של ממשלות שמאל, בעיקר של ממשלות ימין, אבל את האמת יש לומר. זו אינה שותפות לאומית, זהו דיל פוליטי. ואם חפצי חיים אנחנו, זה חייב יהיה להשתנות.
ואל מול ההבנה הקשה הזו, ובמקום לנסח תשובות חדשות למציאות שהתהפכה לנו על הראש, בחרת צפנת נרדמן בטורה בשבת האחרונה לעשות שלושה דברים.
ראשית, להשמיע תבהלות ישנות, כמעט שישה באוקטובריות, כדוגמת: "מה תעשו אם תקום ממשלת שמאל שתחתור לחלוקת הארץ ולוויתורים לאויב?".
עוד כתבות בנושא
שנית, הקטנת לעשות, ובמקום להעלות על נס את אחיותייך למגזר ואת מאבקן ההירואי, במקום להצטרף לדאגתן מפני הסכנה הקיומית שבפטור גורף לפלח אוכלוסייה גדל והולך, ובמקום לראות בקריאתן דרישה לצדק ולתיקון עוול, בחרת להציג אותן ככלי משחק בקמפיין פוליטי ציני. יופי של האשמת הקורבן.
ושלישית, נתלית באמירתו האומללה של יאיר גולן ("אם האפשרות להקים ממשלה תהיה מותנית בזה שמפלגה חרדית תצטרף אני אצביע בעד, בתנאי שהליכוד, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר לא שם".) והשתמשת בה כהוכחה לכך, שכל הדיבורים על הקמת ממשלה ציונית רחבה הם דיבורים בעלמא ואינם פרקטיים.
לא בכדי בחרה צפנת בדמותו של הסמן הקיצוני השמאלי ביותר ודרכו לנסות ולקעקע את הקריאה לברית ציונית. אולי חשבה שלא נשים לב שעד יאיר גולן ובוחריו, יש עשרות רבות של מנדטים של ישראלים הגונים. עובדים. משלמים מיסים. משרתים במילואים. שולחים את ילדיהם לצבא. אוהבי המדינה.
הכי מעניין
חיילי חטיבת החשמונאים בטקס השבעה | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
זאת ועוד. גם בקרב מצביעיו של גולן, יש רבים רבים כאלה. ואגיד משהו כנה וכואב, שלא פשוט לי לומר: גולן הבהיר שאני לא כוס התה שלו, והוא גם אינו כוס התה שלי. בסופו של היום הארוך ביותר מאז השבעה באוקטובר, בניו של גולן, מצביעיו ובני מצביעיו, הם ולא אחרים, היו ועודם נמצאים עם הבנים שלי בעזה, בלבנון, ביהודה ושומרון ובסוריה.
לא של גפני, לא של גולדקנופף, לא הבנים של שותפייך לברית, האקסים שלי
ולאן נוליך את הגילוי הקשה ואת ההבנה המטלטלת הזו? לא שותפות ערכית כי אם אידיוטים שימושיים? לאן נוליך את הזעם?
התשובה שלי ברורה: ממשלה ציונית רחבה. עם שותפים דומים וגם שונים ממני שיכולים ורוצים לעבוד יחד. שותפים שכנראה עומדים שמאלה ממני בחלק מהסוגיות, אבל חולקים איתי תפיסה דומה למהי מדינת ישראל, מה צריך לתת לה ומה לקבל ממנה. יש לי תחושה שהוויתורים שאידרש לעשות במסגרת שותפות כזו, קטנים מהוויתורים שאני נדרשת לעשות כדי להמשיך לתחזק את הברית הפוליטית הישנה עם החרדים.
ויאיר גולן?כדמוקרט שמקבל את דין הבוחר, הוא יוכל להצטרף או שלא להצטרף. הרעיון של ממשלה ציונית רחבה גדול ממנו ואינו תלוי בו.
עוד כתבות בנושא
ולסיום, לגבי הריאל פוליטיק. אני לא מתעלמת ממנו.
ייתכן מאוד שחזון הממשלה הציונית הרחבה לא יבשיל לכדי קונסטלציה פוליטית בבחירות הקרובות. יכול להיות שמהפך יתחולל רק ב2030. יכול להיות. אבל את יודעת מה? לפעמים נפרדים מבן זוג, רק כי זה פשוט כבר לא וזה הדבר הנכון לעשות.
בשבעה באוקטובר, עלו באש קונספציות ביטחוניות כמו גם תפיסות פוליטיות. נקרעו המסכות ונחשף הפער בין ישראל של מטה, על פניה היפות לבין בריתות פוליטיות שכבר לא משרתות אותה וצריכות לחלוף מן העולם. אל מול מצבנו הקיצוני, בו יש רגע סינגולרי בו איומים מבחוץ פוגשים חולשה מבפנים, אין לנו ברירה אלא להקים את הברית הציונית הזו. את כל שאר הוויכוחים נוכל לנהל אחר כך, אחרי שבנינו מחדש את המיינסטרים היהודי- ציוני-דמוקרטי.
עוד כתבות בנושא
