אחת האשליות הבולטות בפוליטיקה המגזרית בעת הנוכחית מתנקזת לצמד המילים "ברית המשרתים". גל הבחירות לרבנויות הערים, שלא תפס את תשומת הלב הציבורית, מספק הזדמנות לבחון את המושג הזה ואת העיוורון של מי שמקדמים את ברית המשרתים הזאת.
מתברר כי ראשי ערים חילונים, במעוזים הליברליים והציוניים ביותר כמו גבעתיים, קריית־אונו ותל־אביב, מעדיפים לקדם דילים פוליטיים עם ש"ס. למרות הרטוריקה על ציונות ושוויון בנטל, הם בוחרים לקדם בחירת רבנים חרדים על פני רבנים מהציונות הדתית, גם בזמן שאלה משרתים במילואים.
מול המציאות הברורה והכואבת הזו, נראה כי תומכי ברית המשרתים במגזר סובלים משתי נקודות תורפה. הראשונה היא עיוורון לעובדה שהשמאל החילוני מעדיף את הברית הישנה והנוחה עם החרדים, והשנייה היא נמיכות הקומה כלפי השמאל החילוני.
הכי מעניין
קולות בולטים בקרב תומכי הברית התיאורטית נוטים להאשים את המגזר ונציגיו הפוליטיים. הם מסבירים כי הציבור החילוני חש "מאוים" מהציונות הדתית, ולאו דווקא בגלל ענייני דת, אלא כי היא מחזיקה בעמדות אידיאולוגיות בסוגיות לאומיות כלל־ישראליות.
הציונות הדתית העזה, רחמנא ליצלן, להביע תמיכה ברפורמה המשפטית, וגם לא מיהרה להתייצב בכיכר החטופים כדי ליישר קו עם דרישת "בכל מחיר". המסקנה: עלינו להרכין ראש ולטשטש את עמדותינו כדי שהברית תוכל להתקיים.
זו קריאה שגויה של מפת הכוחות. השמאל החילוני אינו מבוהל, אלא מחושב. גם הציבור החרדי תמך ברפורמה המשפטית, ובכיכר החטופים היו יותר כיפות סרוגות משחורות.
אלא שלשמאל נוח יותר לנהל משא ומתן מול ההנהגה החרדית. הדיל עם החרדים הוא העתק עדכני של מודל יבנה וחכמיה. הצד החרדי מקבל שליטה מלאה במוסדות הדת, תקציבים למגזר ופטור משירות צבאי, ובתמורה מעניק לשמאל צ'ק פתוח בכל סוגיה ביטחונית, חוקתית או מדינית. נוח לחילונים להעניק לחרדים את מבוקשם ביד האחת, ובאחרת להמשיך להסית נגדם על השתמטות ופגיעה ברוח היהודית - בידיעה שהציבור הרחב ממילא לא יזכור מי חתם על הדילים שאפשרו את המינויים הללו מלכתחילה.
לא בכדי הכריז בזמנו בני גנץ שהוא מוכן לתת לחרדים דף נייר ריק עם חתימתו, כדי שיכתבו בו את דרישותיהם. הוא ידע היטב שגם הם יעניקו לו בתמורה כל מה שהוא רוצה.
את המודל הזה ראינו בפעולה חיה בישיבת הקבינט הידועה שהתקיימה בערב שבת ודנה בעסקה עם חמאס. הנציגים החרדים השאירו לראש הממשלה נייר חתום מראש התומך בעמדתו, ונסעו הביתה לפני כניסת השבת. לעומתם, נציגי הציונות הדתית נשארו בחדר, שאלו את כל השאלות הקשות, סירבו להיות חותמת גומי, וחלקם אף הצביעו נגד.
לכן מיד לאחר טבח שמחת תורה, תנאי הסף של יאיר לפיד וגנץ לכניסה לממשלת חירום לא היה הוצאת החרדים, אלא דחיקת רגליה של הציונות הדתית. השמאל מעדיף שותפים חרדים עם תג מחיר נקודתי וידוע מראש, ולא משא ומתן עם שותפים סרוגים שתורמים ונותנים מעל ומעבר בחזית, אך דורשים לשפיע על ההכרעות הלאומיות. מול העובדה הפשוטה הזו, אנשי ברית המשרתים מעדיפים לעצום עיניים.
וזו נקודת השפל השנייה של התומכים בברית הזו: נמיכות הקומה. המסר המובלע שלהם הוא ויתור תודעתי. השותפות המלאה של הציונות הדתית בכל תחומי החיים לא מספיקה. כדי שהשמאל יואיל בטובו לקבל אותנו, עלינו להתפרק מזהותנו האידיאולוגית. אסור לומר בקול רם שאנחנו נגד עסקאות מופקרות, או לתמוך ברפורמה במערכת המשפט. מדוע? כי השמאל החילוני קובע את גבולות הלגיטימציה, מגדיר מה נכון - ואסור לציונות הדתית להציב חלופה רעיונית אחרת.
אבל אם השמאל החילוני הוא בעל הבית, שמותר לו להחזיק ולבטא כל דעה, בעוד הצד השני נדרש להצניע ולהעלים את דעותיו רק משום שהן "מפחידות" את הצד הראשון, זו אינה שותפות. אם הציונות הדתית נדרשת רק לתרום את חייה בחזית ולשתוק בשיח הציבורי, זו אינה ברית המשרתים. זוהי, בפשטות, ברית המשרתים והאדונים.