תשמעו סיפור. לפני חודשיים בערך, שיזינג אשתי אהובתי חגגה יום הולדת, זה היה עוד בימי מלחמת איראן השנייה, לא גרנו אז בבית, היינו בצפון, בדירת מקלט בגליל התחתון, ובכל זאת, התעקשנו לציין את יום הולדתה. סגרנו לילה במלון מפנק ומושלם, לא רחוק מהדירה שבה גרנו, מצאנו סידור לילדים, לחיה, ולנח, ולרוני הקטנה, ונסענו לנו, לכמה שעות של נחמה ואהבה. התוכנית שלנו הייתה פשוטה. להיות ביחד, לנוח קצת מהמלחמה, לאכול טוב, לישון טוב, ולשמוח קצת ביום ההולדת של שיז.

שיזינג הגיעה ראשונה לבית המלון, אני הקפצתי את רוני למשפחה שלנו באשחר, אז הגעתי קצת יותר מאוחר. וכבר כשהגעתי הרגשתי שאני במצב רוח מגעיל כזה. שאני מעפן, ושאני הולך לדפוק לנו את הדייט הקצר והמושקע שכל כך התאמצנו עליו. לא יודע מה קרה לי. הייתי במצב רוח הרסני ומגעיל. זה היה נורא. ושיזינג קלטה שאני מעפן, היא שאלה אותי, מה יש לך, ואני התעצבנתי עליה, אין לי מושג למה, ומהר מאוד העסק הידרדר, ומהר מאוד החופשה הקטנה שלנו נדפקה. היא נדפקה בגללי ואך ורק בגללי! אני עד היום לא ממש מבין מה קרה שם. אולי פחדתי לעמוד בציפיות. אולי זה לא התאים לי לשמוח ככה באמצע מלחמה. ואולי האני הנמוך שלי הגיע לביקור פתע, ותבע את מקומו בעולם, אולי זה הוא שביאס לנו את החופשה.

בבוקר, כשקמנו, עצובים ושבורי לב, בבית המלון, ביקשתי משיזינג סליחה, ושאלתי אותה, "מה נעשה עכשיו". והיא, בחוכמתה אמרה – "בוא נזמין עכשיו, ברגע זה, עוד לילה במלון הזה בדיוק! נבוא לכאן, בעוד חודש בדיוק מהיום! ונתקן את החוויה". בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת, אבל היא הייתה לגמרי רצינית. היא הוציאה את הטלפון, והזמינה לנו לילה במלון. וזה לא היה זול! אבל אם כבר להוציא כסף על משהו, שווה להוציא אותו על הסיכוי לאחות ולתקן.

אייי איי אייי, ואחרי חודש בדיוק, חזרנו לשם, לאותו מלון מופלא. והפעם הייתה לנו חופשה מושלמת! היינו שנינו אחראיים, התנהגנו יפה, שמחנו זה בזה, האוכל היה טעים, ומזג האוויר היה מצוין, והלבבות היו פתוחים. וכל הזמן אמרנו לעצמנו, חצי בצחוק חצי ברצינות - "איזה תיקון! איזה תיקון!", וצחקנו ושמחנו ואהבנו נורא.

יש לפעמים בחיים, שהפעם הראשונה נדפקת. יש לפעמים בחיים שרגע האמת מתפקשש. שההזדמנות מוחמצת. שהניסיון הראשון נכשל. למען האמת, זה קורה כמעט כל הזמן. וגם התורה שלנו ניתנה לנו ככה, בשתי פעימות. הפעם הראשונה הייתה כישלון איום ונורא. משה נעלם בהר סיני. העם המבולבל, המוצף, ננטש למטה, ארבעים יום וארבעים לילה. ואהרן האומלל בונה להם את עגל הזהב. והם רוקדים ושמחים ואוכלים ושותים ושרים ומתפרעים, ומשה יורד למטה, מן ההר, ושובר את הלוחות בזעם. איזו קטסטרופה, איזו טרגדיה איומה.

אבל תאמינו או לא, מתברר שיש הזדמנות שנייה לקבל את התורה - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה - פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ... וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר". מי היה מאמין. אחרי מפח הנפש הנורא הזה, משה עולה בשנית להר סיני, הוא מוריד לנו לוחות חדשים, לוחות שניים! ואז הוא יורד אלינו, כדי להעניק לנו את התורה. ברוך השם, אם אפשר לקלקל, אפשר גם לתקן. אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה.

התורה ניתנה פעמיים. וגם העולם נברא פעמיים! הסיבוב הראשון לא הצליח. בני האדם טבעו במי המבול הנורא. הסיפור האנושי נמחק בסיבוב הראשון, ואז התחיל מחדש. אברהם אבינו יצא לארץ כנען פעמיים. המטה של משה הופך לנחש פעמיים. וגם אחרי קריעת ים סוף, בני ישראל שרים שני שירים.

יש לפעמים בחיים שהפעם הראשונה נדפקת, רגע האמת מתפקשש, ההזדמנות מוחמצת, הניסיון הראשון נכשל. אבל ברוך השם, יש לעיתים הזדמנות שנייה. אם העולם נברא, ואז נברא שוב, אם התורה ניתנה, ואז ניתנה שוב, אולי גם לנו יש סיכוי לתקן ולהתחיל מחדש. אני כותב את זה בהיבט הלאומי, הישראלי. ייתכן שהסיבוב הראשון של מדינת היהודים הגיע לאיזושהי נקודת אל חזור, ייתכן שעלינו לספר כעת סיפור חדש, להתארגן מחדש, לכתוב חוקה, להתמודד עם כל השאלות הגדולות שאנחנו מדחיקים. אבל אני כותב את זה בעיקר בהיבט האישי, הנפשי, הפרטי, החיים רוויים ייסורים וביזיונות, כישלונות וחרפות, אבל אפשר להתחיל מחדש! התורה ניתנה פעמיים! העולם נברא פעמיים! וגם אנחנו יכולים לצאת לסיבוב נוסף. להתחדש, להתנחם, לכפר, ולתקן. אפשר לתקן. אני מאמין. חג שבועות שמח.