בלובי המלון התל אביבי אליו הגענו אחרי התמרון בלבנון צדה את עיניי קבוצת "צעירים ברוחם" שהגיעה לנפוש איתנו. "גמלאי הגליל" נכתב על השולחן בו חילקו להם מפתחות לחדרים וניגשתי לשאול מאיפה הם. "אני מקיבוץ שניר ויש פה גמלאים מכל האזור", סיפרה לי הגברת הנחמדה.
תושבת מנרה בשיחה עם לוחמי חטיבת אלכסנדרוני בערב המשותף שלהם | צילום: חזי דרקסלר
כמה ימים קודם לכן צילמתי משגר דו קני של טילי קורנט שמצאנו בכפר מיס אל-ג'בל בלבנון והיה מכוון לעבר בתי מנרה - והצגתי להם את התמונות. הראיתי להם, כנראה לראשונה בחייהם, איך נראה הבית שלהם ממעוז החיזבאללה ממול. דיי מהר התקבצנו יחד, בלובי "הרודס", קבוצת לוחמי אלכסנדרוני וקבוצת מתיישבים שזה עתה סיימנו "לנקות" את הכפרים שאיימו על חייהם עשרות שנים. כולנו התרגשנו מאד.
משגר דו קני של טילי קורנט בכפר מיס אל-ג'בל בלבנון שמכוון לעבר בתי מנרה | צילום: חזי דרקסלר
כשסיפרתי על המפגש למפקד הגדוד הוא הזמין אותם להשתתף בערב הגדודי שתוכנן באותו הערב. החבר'ה מהגליל הגיעו ואחת מהן עלתה לבמה כדי לומר לנו תודה. זה היה רגע שלא שוכחים מהר. ערב גדוד בצוותא עם התושבים עליהם יצאנו להגן.
הכי מעניין
נזכרתי בסיפור הזה השבת כשקראתי את הטור של הרב חיים נבון במוסף מוצ"ש של מקור ראשון. הרב נבון פתח את הטור בסיפור על לוחמי חטיבת אלכסנדרוני שכתבו על בית הרוס בלבנון כמה שורות מתוך "זמר הפלוגות" של אלתרמן:
גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,
אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.
כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,
אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.
"ואני נדהמתי", כותב הרב נבון, "איזה חייל עוד זוכר את ג'וערה וחניתה - הסמלים ההיסטוריים של תנועת העבודה המיישבת והלוחמת?"
הגרפיטי על קיר הבית בלבנון | צילום: חזי דרקסלר
נזכיר כי הרב נבון טען בטורו כי על החברה הישראלית – ובפרט על מחנה הימין – להפריד בין ההסתייגות מהאידיאולוגיה המרקסיסטית וההתנשאות ההיסטורית של הממסד המפא"יניקי, לבין הערכה עמוקה להישגיה החלוציים והצבאיים הכבירים של תנועת העבודה. לשיטתו, תנועת העבודה הצליחה לבנות את המדינה בזכות שילוב של אתוס לוחם, התיישבות חלוצית ופטריוטיות מעשית וכי כיום מוטלת חובה מוסרית לחדול מהכפשת "הקיבוצניקים" ולהכיר בכך שללא תרומתם ההיסטורית לא ניתן היה לכונן את הבית הלאומי.
עוד כתבות בנושא
ובכן, אני הוא אותו חייל מילואים שכתב את מילותיו של אלתרמן על הקיר בלבנון ולמרות שאידאלוגית אני איש ימין, לא שכחתי את תרומתה האדירה של תנועת העבודה להקמת המדינה ויישוב הארץ. מה שמגדיר אותי הוא האידיאולוגיה שלי ולא השנאה למחנה הפוליטי האחר. אני אוהב את הארץ הזאת ואני מאמין בהתיישבות ממטולה ועד אילת ומהירדן ועד הים. אני סבור שמול האויבים שלנו אנחנו צריכים להתנהל רק בכח ואסור לנהל שום שיח או מו"מ איתם שלא דרך הכוונת. נשגב מבינתי מדוע רוב החברים שלי שדעתם בסוגיות המרכזיות לעתיד המדינה זהה לשלי - ההגדרה הפוליטית שלהם היא בראש ובראשונה השנאה לצד השני.
מפקדי חטיבת אלכסנדורני ליד הגרפיטי על קיר הבית בלבנון | צילום: חזי דרקסלר
בצאת השבת ראיתי פרסומים על שלטים שהונחו על דלתות חדרי המלון בו התקיימה הליכודיאדה בהם נכתב "שמאלנים אל תפריעו לנו לנצח את המלחמה" ותהיתי איזה פער עצום יכול להיות בין ערב במלון תל אביבי שמארח יחדיו לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני (בחלקם הגדול אנשי ימין ובני הציונות הדתית) ו"שמאלנים" מהגליל - לבין חבורת הפוליטיקאים שלנו. האם האנשים שאחזו בקרקע על גבול לבנון עשרות שנים תחת סיכון חיים יום יומי או חלק מאלו שלחמו איתנו כתף אל כתף מפריעים לנצח במלחמה?
אני נזכר כי בהיותי חייל בסדיר, החיבור הטבעי ביותר בין לוחמים שבאו מרקעים שונים היה בין מתנחלים לקיבוצניקים. משהו בחיבור הזה באותם שנים היה נראה מאד טבעי. היה נדמה לי אז שהפער היחידי בין הקיבוצניקים למתנחלים זה עניין שמירת השבת והתפילות. מעבר לזה מדובר במגזר זהה.
ואז באו הפוליטיקאים ופטריוטים בעיני עצמם והפכו אותנו לאויבים. חילוקי דעות הפכו בשנים האחרונות לשנאה והחברה הישראלית מפולגת עד כדי שנאה תהומית. עד כדי כך שפרחח משתמט שמנהיג חבורה של דומים לו ומתקוטטים עם אנשים - נהיה לגיבור תרבות.
עוד כתבות בנושא
אלתרמן מתאר ב"זמר הפלוגות" גם את המטרה לשמה אנחנו נלחמים:
נָשִׁיב לָךְ אֶת הַיּוֹם, אַרְצִי, וְאֶת הַלַּיִל,
נָשִׁיבָה לָךְ אוֹתָם לְמַעַן כָּל הַחַי!
אנחנו נלחמים כדי להשיב למדינה את הנורמליות - את היום ואת הליל. לטובת מי? למען כל החי.
אנחנו לא שכירי חרב ואף אחד מאיתנו לא נהנה במלחמה. המלחמה היא צורך קיומי אבל המטרה היא לקיים פה מדינה יהודית משגשגת וחזקה שתהווה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
לְמַעַן כָּל הַחַי! - גם מי שחושב אחרת ממני. אנשים אחים אנחנו.
עוד כתבות בנושא
