לפני שנה וחצי נכנסה חטיבת המילואים אלכסנדרוני ללבנון במבצע חיצי הצפון. מישהו פרסם אז תמונות של כתובת גרפיטי שריססו החיילים על בית הרוס. לא מה שהייתם מצפים מגרפיטי של חיילים, אלא כמה שורות מתוך "זמר הפלוגות" של אלתרמן: "ג'וערה, תל־עמל, כנרת וחניתה – אתן לנו דגלים ואנו החומה. כי לא נשוב אחור, ודרך אין אחרת; אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". ואני נדהמתי: איזה חייל עוד זוכר את ג'וערה וחניתה – הסמלים ההיסטוריים של תנועת העבודה המתיישבת והלוחמת?
אבל לא רק חיילי אלכסנדרוני זוכרים את תנועת העבודה ההיסטורית ואת הישגיה. ארגון מצליח ביותר של ישראלים צעירים נקרא "השומר החדש", ובתנועת הנוער שלו יש כיום יותר מ־25 אלף חניכים. מי פילל שכל כך הרבה נערים ישראלים יזכרו ויזכירו במאה ה־21 את גיבורי "השומר", אלו הקבורים בבית הקברות המרשים של כפר־גלעדי ותל־חי. מבצע שאגת הארי באיראן החל ביום תל־חי, י"א באדר, ונקרא על שם הפסל המוצב שם לזכר טרומפלדור וחבריו; ובנאומו עם פתיחת המבצע הזכיר ראש הממשלה נתניהו את היום ואת גיבורו.
כל זה מלמד עד כמה המורשת של תנועת העבודה חיה בישראל של תשפ"ו, ועד כמה יכולים צאצאי החלוצים להתגאות באבותיהם ולהנכיח אותם כאן ועכשיו – ובלבד שיבחרו בחלק החיובי והיוצר של מורשתם, ולא בחלק האחר שלה. כי כבר ברגעים הראשונים של תנועת העבודה בארץ ישראל התרוצצו בתוכה שני יצרים סותרים – יצר הבניין הציוני ויצר ההרס המרקסיסטי. כאשר הקימו החלוצים את הקיבוצים הראשונים, התנגדו למהלך הזה בזעם האידאולוגים הקנאים של הסוציאליזם: זה לא מתאים לתאוריות של מרקס. לפי התאוריה, את המהפכה צריכים להוביל פועלי תעשייה שכירים, ולא איכרים שיתופיים. למזלנו, רוב החלוצים לא הקשיבו להם.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
את מעמד הבכורה שלה ביישוב היהודי קנתה תנועת העבודה בזכות המהלך הזה: ההחלטה לזנוח את מלחמת המעמדות ולעסוק ביישוב הארץ. כאשר זלמן שז"ר הצעיר סיפר בהתרגשות לברל כצנלסון על הפגנות ענק ברוסיה נגד הצאר, אמר לו ברל: עגלה אחת שנושאת קש לחצר כנרת חשובה לי יותר מכל ההפגנות ברוסיה. במלחמת מעמדות לא האמין ברל, שעל שמו נקרא לימים קיבוץ בארי. פעם הזמינו אותו לנאום בעצרת מחאה של עובדי מפעלי הנעליים בארץ נגד יבוא נעליים מחו"ל. ברל עלה לדוכן, הניף זוג נעליים קרועות מתוצרת הארץ, ואמר לפועלים: מוטב שתתחילו לייצר נעליים טובות. מי שדחה את התאוריות של מלחמת המעמדות והתמסר לחלוציות ציונית מצא אז את הדרך לליבו של המיינסטרים הישראלי – ויכול למצוא את הדרך הזו גם היום.
לא מזמן כתבה אביגיל זית בעיתון זה על חבורה גדולה של בחורי ישיבות צעירים שפעם בחודש סוגרים את הגמרא והולכים לעבוד עבודת כפיים בחוות ביו"ש. להתארגנות שלהם בחרו לקרוא דווקא "גדוד העבודה", על שם ההתארגנות החשובה של חלוצי העלייה השלישית. צריך לזכור שלצד העשייה החלוצית, "גדוד העבודה" המקורי היה המסגרת הכי רדיקלית והכי קומוניסטית של היישוב היהודי הצעיר. מנהיגו של גדוד העבודה היה מנדל אלקינד, שב־1928 החליט לחזור למולדת הקומוניסטית רוסיה. הוא נטש את ארץ ישראל, ירד לברית המועצות בראש קבוצה מחבריו והקים בחצי האי קרים קיבוץ יהודי קומוניסטי, שנקרא ויו־נובה (באספרנטו: "דרך חדשה"). עשר שנים לאחר מכן נעצר בידי אנשי סטאלין והוצא להורג בירייה. זו המורשת הכפולה של "גדוד העבודה": אלו שבחרו לחיות בארץ ישראל כחלוצים הקימו יישובים מפוארים – עין־חרוד, תל־יוסף ורמת־רחל - והיו שותפים למפעלים החשובים ביותר של הציונות. לעומתם, אלו שבחרו להתמסר לאידאולוגיה המרקסיסטית הידלדלו ונעלמו.
למה כל זה חשוב מאוד היום? בגלל הלקח שלנו ממלחמות האחים של ספר שופטים. שני שופטים משבט מנשה עמדו בפני סכנה של מלחמה פנימית עם שבט אפרים. אחרי ניצחונו של יפתח הגלעדי על בני עמון באו אליו בני אפרים בתלונות: "מדוע עברת להילחם בבני עמון ולנו לא קראת ללכת עמך?! ביתך נשרוף עליך באש" (שופטים יב). התוצאה הייתה מלחמת אחים ו־42 אלף הרוגים.
השופט הדגול גדעון עמד בפני אתגר זהה, והתמודד איתו באופן שונה לגמרי. גם אליו באו אנשי אפרים בתלונות אחרי מלחמה מוצלחת: "מה הדבר הזה עשית לנו לבלתי קראות לנו כי הלכת להילחם במדיין? ויריבון איתו בחוזקה". אך בניגוד ליפתח, שהתעקש להתווכח בתקיפות עם בני אפרים, גדעון בחר דווקא לפרגן להם: "מה עשיתי עתה ככם? הלוא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר. בידכם נתן א־לוהים את שרי מדיין, את עורב ואת זאב; ומה יכולתי עשות ככם? אז רפתה רוחם מעליו, בדברו הדבר הזה" (שם ח).
מה הסעיר את בני אפרים? הם חרדו מהאפשרות שהסיפור הישראלי נכתב מחדש – בלעדיהם; שדוחקים אותם החוצה מהסיפור הקולקטיבי. יפתח העצים את החרדה הזו – והביא למלחמת אחים קטלנית; גדעון שיכך את חרדתם של בני אפרים – ומנע מלחמה כזו. איך הרגיע גדעון את האפרתים? הוא הדגיש את ההישגים האמיתיים שלהם, וציין שעם ישראל לא יכול בלעדיהם.
נדמה לי שחלק גדול מהמרירות שמפגין בשנים האחרונות השמאל הישראלי נובע מנקודה דומה מאוד: רבים מהקבוצה הזו מרגישים שמגדירים מחדש את הישראליוּת באופן שמותיר אותם בחוץ. כדי למנוע מלחמת אחים, צריך לחזור ולהדגיש את האמת הגמורה: "ומה יכולתי עשות ככם?" – כולנו חיים כאן גם בזכות ההישגים ההיסטוריים של תנועת העבודה ושל חלוציה. לא רק הם התיישבו ולא רק הם לחמו, אך אסור להשכיח את חשיבותם ההיסטורית של ג'וערה ותל־עמל, כנרת וחניתה; של בן־גוריון וברל; של הפלמ"ח ולוחמיו.
כדי לחתור לפיוס לאומי עלינו להצהיר על ההישגים ההיסטוריים האמיתיים הללו ולהדגיש אותם. זאב ז'בוטינסקי קרא לתנועתו על שם הגיבור הסוציאליסטי של העלייה השלישית: "בית"ר" – "ברית יוסף תרומפלדור". האם גם יורשיו יהיו מוכנים למחווה כזו? לאו דווקא בקריאת שמות, אלא בפתיחת הלב. האם הוא עדיין מוכן להיפתח?
מצד שני, מהלך כזה יצליח רק אם השמאל הישראלי יבחר להיענות לו. זה יעבוד רק אם יורשיו של טרומפלדור יבחרו בחלוציות ציונית ולא במלחמת מעמדות; בברל ולא במרקס; ביום תל־חי ולא באחד במאי. הניסוחים המקוריים של המרקסיזם שקעו בתהום המצולה, אחרי שהביאו על האנושות שורה של אסונות כבירים. אך לדאבון הלב צמחו במקומם ניסוחים מחודשים של מלחמת מעמדות. לא כל כך של בורגנים נגד פועלים, אלא של לבנים נגד שחורים, גברים נגד נשים וסטרייטים נגד להט"בים. גם את הסכסוך הישראלי-ערבי הלבישו על המודל הזה, שמציג אותנו כלבנים הקולוניאליסטים המדכאים ואת הנוחבות ועוזריהם כילידים המדוכאים.
בצומת הזה ניצב השמאל הישראלי, ובידיו הבחירה. בעבר המחנה הזה עצמו ניסה למחוק את הישגי אבותיו. לא סופר ימני כתב על הביצות של עמק יזרעאל שיציפו שוב את שדות העמק. איש השמאל מאיר שלו כתב זאת ברומן הראשון שלו, "רומן רוסי". וכאן צריכים אנשי השמאל עצמם לבחור האם הם גאים באבותיהם שייבשו את הביצות ולחמו בפורעים ערבים – או שהם חלילה מתביישים בהם.
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
רבים במחנה הזה הולכים ומתרחקים מהתיאוריות הרדיקליות והמטורללות של השמאל העולמי. אפשר לקוות שהמכנה המשותף בינם ובין אנשי הימין יתרחב ויעמיק, ועלינו מוטלת החובה להדגיש את המכנה המשותף הזה: לחדול מהשמצות מכלילות נגד "הקיבוצניקים" ולא להדגיש את האפליה וההתנשאות ההיסטוריות של המפא"יניקים. את חטאי העבר של תנועת העבודה אי אפשר למחוק, אבל הישגי העבר החלוציים שלה מגמדים אותם.
אני עוד זוכר את שמעון פרס וחבריו צועדים בהתלהבות במצעד החגיגי של ההסתדרות באחד במאי, חג הפועלים הסוציאליסטי. המצעדים הללו נפסקו רק כשהגיעה העלייה הגדולה מרוסיה. האנשים שראו מה באמת אומר הדגל האדום לא שמחו לפגוש אותו בישראל. החברה הישראלית הפסיקה ברובּה להאמין באחד בְּמאי, והתחילה להאמין באחד בַּמאי: הבמאי הקוסמי הגדול מכולם. לא אחד בְּמאי, אלא אחד א־לוהינו שבשמיים ובארץ.
אבל אסור שנתבשם מהשינוי הזה עד כדי שנתעלם מהחרדה שהוא גורם לישראלים אחרים. גם בגלגוליה החדשים של החברה הישראלית נשמר בה מקום של כבוד לאנשי שמאל ולחילונים מובהקים. נוכל להתכנס ביחד סביב ברית גורל משותפת, כל עוד אנשי השמאל ידגישו את ההיבטים החיוביים והברוכים של תנועת העבודה הישראלית ומורשתה; וכל עוד אנשי הימין יזכרו להצדיע להישגים ההיסטוריים של התנועה הזו, שבלעדיה היה קשה מאוד לבנות את ארצנו.
motzash.navon@gmail.com