בתגובה ל"האומנם גאולה" מאת פרופ' עמנואל אטקס, גיליון פרשת ויקרא

נקנית בייסורים/ שמואל יניב

פרופ' אטקס מתאר בכאב חשוף את הסבל שעבר עלינו בשנתיים האחרונות, ותוהה: כיצד ניתן להרהיב עוז ולפרש את זוועות 7 באוקטובר ואת המלחמה שבאה בעקבותיהן כגילויים של נס או גאולה? הוא שואל בציניות מרה: האם ניתן לומר לאלמנות, ליתומים ולפצועים כי יקיריהם וגופם הוקרבו על מזבח "תוכנית אלוהית"? האם אין בראייה המשיחית הזו משום חילול השם, ודימוי מעוות של אל שאינו מסוגל לגאול את עמו אלא דרך טבח וייסורים?

הדברים נוקבים, ואני מבקש להשיב עליהם לא רק כאיש ספר, אלא כמי שבשרו ומשפחתו הסתופפו תחת צילה של אותה "עזות מצח" גאולית.

אבי ז"ל נפצע קשה במלחמת העצמאות ומת תוך ייסורים קשים. שלושה מנכדיי, הי"ד, נפלו בשנה אחת. האם זו שטחיות להתבונן מעבר לכאבי הפרטי אל עבר חזון האומה? נהפוך הוא. ללא האמונה שתקומתנו כרוכה בצירי לידה אלו, הכאב הופך לייאוש חסר תכלית. רק הידיעה כי הקורבן אינו מקרי כי אם חלק מרקמת הגאולה של ישראל, יכולה להביא מזור לנפש. בניית הארץ, דבקות במשימה והמשך התהליך הגאולי הם הנקמה האמיתית שלנו לדמם של הקדושים.

השאלה המוסרית שמציב פרופ' אטקס, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", היא שאלה עתיקת יומין. אך בבואנו לבחון את דברי ימי ישראל, עלינו לשאול: האם כניסת ישראל לארצו בימי יהושע לא תיחשב כמהלך גאולי בגלל הנופלים הרבים בקרבות? האם שיבת ציון בימי בית שני, שהייתה רצופה עוני, מלחמות וחולשה, לא הייתה גאולה רק מפני שרוב העם נותר בבבל?

כמה שנים לאחר השואה, ששליש מעמנו נטבח בה, קמה מדינת ישראל. האם אין בכך מן הגאולה? האם אפשר להשוות את מצבם של היהודי הבודד ושל העם היהודי בשנת 2026 למצבם בשנת 1939, השנה שבה נולד פרופ' אטקס?

מדרש רבה על הפסוק "דומה דודי לצבי", מלמד אותנו שיעור מפוכח: "מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נראה ונכסה וחוזר ונראה". תהליך גאולי איננו קו ישר של נחת; זו תנועה כלפי מעלה הכוללת נסיגות, הסתר פנים וקשיים איומים.

בספרו "יחיד בדורו" תיאר פרופ' אטקס בכישרון את דמותו של הגאון מווילנה. אני מבקש להזכיר את נקודת מבטו של הגאון, אשר צפה ברוח קודשו את תהליך שיבת ציון ושלח את תלמידיו לגאול אדמות במסירות נפש. הגר"א לימדנו כי "בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה... ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע". לפי הגאון, הצרות אינן הבעיה המפריעה לגאולה, אלא המפתח למציאות גאולית ברורה יותר.

בניגוד למה שפרופ' אטקס מייחס לנו, אנו עומדים בענווה מול דרכי ה'. איננו מנסים להכתיב לריבונו של עולם כיצד לגאול אותנו. הרמב"ם קבע שענייני הגאולה "סתומין הן אצל הנביאים... ולא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". רק בראייה רטרוספקטיבית, לאחר שהדברים מתרחשים, אנו מזהים את יד ה'.

כאשר חולפות השנים ואנו מתבוננים בקשר שבין השואה לתקומה, אנו מבינים כי ללא צירי הלידה שטלטלו את העולם, לא ניתן היה "לתת גט" לגלות ולפתוח את שערי הארץ. אין כאן חלילה הצדקה של הזוועה, אלא הבנה של המציאות ההיסטורית, כדברי הגמרא: ארץ ישראל נקנית בייסורים.

דברים ארוכים ומפורטים יותר אפשר לקרוא בחוברת "ובחרת בחיים", שכתבתי לאורם של שלושת נכדיי הי"ד (ניתן לקבל עותק דיגיטלי בשליחת מייל לכתובת: moshe.m.yaniv@gmail.com).

נבנה את ארצנו מתוך רוממות רוח ויד רמה, ונישא תפילה כי נזכה בקרוב לראות את הנפלאות במו עינינו, כפי שהבטיח הנביא: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".

הרב שמואל יניב הוא מחבר סדרת הספרים "צפונות בתורה" וסבם של הלל ויגל יניב הי"ד ושל יהונתן לובר הי"ד

בתגובה ל"חזון הצמחונות" מאת הרב ד"ר יצחק גרינברג, גיליון פרשת שמיני

הרב קוק לא היה צמחוני/ נריה גוטל

במאמרו לפרשת שמיני כתב ד"ר יצחק (ייץ) גרינברג כי "הרב קוק עצמו נמנע מאכילת בשר בימי החול". ובכן, כדי להסיר כל טעות, חובה להבהיר כי לקביעה החלטית זו אין לא ידיים ולא רגליים. כאשר בעבר נטען לא פעם, ובכתובים, שהראי"ה היה "צמחוני", הוכחתי בעליל שלהד"ם, ובזכות הבהרתי תוקן הדבר בוויקיפדיה ובאתרים נוספים. למרות "חזון הצמחונות והשלום" – וליתר דיוק, דווקא בהתאמה ל"חזון" זה – אין כל ספק שהרב קוק לא היה צמחוני אלא אכל בשר.

כמובן, אינני יכול לומר זאת על כל ימי החול. ברור, למשל, שב"תשעת הימים" הוא לא אכל בשר, ויש להניח שגם לא בכל אחד ואחד מימי החול. מה שכן ניתן לומר בוודאות הוא שמתחת ידי הראי"ה עצמו, כמו גם מתחת ידי בנו הרצי"ה, בכיר מתעדי הליכותיו, מעולם לא יצאה אמירה על הימנעות אידיאולוגית כביכול של הראי"ה מאכילת בשר בימי חול. ולא בכדי, שכן קביעה כזו שגויה, לא היה ולא נברא. כבודה של הצמחונות במקומה מונח, אך אין לסלף למענה את העובדות, ולו בשגגה.

הרב פרופ' נריה גוטל הוא מחבר הספר "חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית־הגותית של הרב קוק"