החדשות על הפסקת האש (הזמנית?) מול איראן שהגיעו בחג גררו לא מעט תגובות אוטומטיות של החשודים המידיים שמיהרו לחגוג את מה שהם רואים ככשלון, כמו גם לא מעט תגובות אוטומטיות לעיתים לא פחות מהצד השני. השורות הבאות מנסות להציג ניתוח מורכב יותר של המצב, וגם של התחושות, יממה אחרי הפסקת האש, וכשהעשן, תרתי משמע, טרם התפזר.
עוד כתבות בנושא
נתחיל מהבסיס - אין צורך לייפות. זה נראה רע ולתחושות האכזבה של רבים יש מקום. שלושה חודשים אחרי שאיראן ביצעה טבח חסר תקדים באזרחיה שלה, אחרי ההתחייבויות הנחרצות של טראמפ, אחרי עוד סבב מתיש וכואב, זה נגמר בסבב קיזוז יכולות. מסיבי, מרשים צבאית, אך כזה שמסתיים, לפחות לפי מה שנראה עכשיו, בקול ענות חלושה בכניסה למו"מ עם תרבות של אלפי שנות התמחות בתחום.
דווקא כשהיה נראה שהממשל הנוכחי נמצא ברגע של בהירות מוסרית מרשימה, ונכונות ללכת עד הסוף עם הסרת האיום המרכזי על היציבות במזרח התיכון, המדינה שמפריעה פעם אחרי פעם לארצות הברית להפנות את תשומת לבה לחזית במזרח הרחוק שחשובה לה באמת - ההזדמנות מפוספסת, איראן חוזרת לשולחן כשחקן לגיטימי, ועלולה לצאת במעמד מחוזק.
הכי מעניין
אחרי שאמרנו את זה, חשוב להזכיר לעצמנו שאנחנו פשוט לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים. כבר היינו בשני סיבובי מו"מ קודמים של טראמפ עם איראן שהביאו לתלישת הרבה שיערות מהרבה פדחות בישראל, והסתיימו במתקפה כשהתברר שהוא לא מוכן לקבל מריחה איראנית. תרחיש כזה אינו מופרך גם כעת. כרגע אפילו לא ברור מה נכלל בהסכמות להפסקת האש הזמנית (לדוגמא, הניסיון הכושל של איראן להכניס פנימה את חיזבאללה), ולכן אין ברירה אלא להמתין לפרטים. יתכן שמדובר ביצירת מנוף להסכם כפוי. אולי בחינה של קווים אדומים. ואולי מה שיש זה מה שיש. כרגע קשה עוד לשפוט.
. בר עם טכנאי חיל האוויר" | צילום: דובר צה"ל
בשלב הזה כבר היינו אמורים להבין שאנחנו לא באמת יודעים לצפות את טראמפ, ולהבין מה המשחק שלו. לצורך העניין, אם טראמפ יעמוד במילה שלו, והאורניום יוצא מאיראן, השיפוט של היממה האחרונה ישתנה באופן קיצוני. האם השיפוט שלנו של הסיטואציה הוא בלתי אפשרי מראש? האם אי אפשר לטעון שעל פניו מדובר בהתפתחות שלילית מאוד, בגלל פערי המידע המובנים? לא. חשוב להביט במציאות, כפי שהיא גלויה לנו, בעיניים פקוחות. אולם ההבנה שישנם דברים שלא בידיעתנו חייבת למתן, בהגדרה, אמירות נחרצות מדי.
באותה נשימה, ההצגה של ההסכמה כהתקפלות אמריקאית מבישה והצלחה איראנית אדירה היא מוגזמת, וההתרשמות מהרהב האיראני, שהיו טוענים לניצחון בכל מקרה בלי קשר לעובדות, מיותרת.
האיראנים הביעו התנגדות נמשכת לפתיחת המצרים ולהפסקת אש זמנית. בסוף הם הסכימו לשני הדברים (כמובן שעוד צריך להמתין לראות את תנאי הפתיחה וכמה האמריקאים אכן מוכנים ברצינות לחזור למלחמה אם המו"מ יכשל), תחת איומים חסרי תקדים. אלו לא תנאי הסיום שרצינו, אפשר לדון על השאלה אם אפשר להציג כהישג אמריקאי מציאות שהתקיימה במצרים לפני המלחמה, אבל בוקר טוב, אלו התנאים שארצות הברית קבעה, ואנחנו יכולים לנסות לשכנע אותם, אבל לא באמת להתנגד להם בסיטואציה הנוכחית.
עוד כתבות בנושא
אז מה קיבלנו בסופו של דבר, סבב גריעת יכולות? כן, אבל אולי זה לא נורא כמו שזה נשמע. בניגוד לארגוני טרור כמו חמאס שקיימים כל עוד יש להם מספיק תמיכה ומספיק אדיוטים שימושיים וארגונים בינלאומיים שידחפו לאזרחים שלהם מזון, מדינה היא יצור פיזי.
למדינה יש תשתיות, צבא, יחס חוב תוצר, אינפלציה, אזרחים. איראן ספגה במלחמה נזק עצום, כזה שקשה לנו בכלל לקלוט במונחים ישראלים, ואם ארצות הברית לא תחליט בצעד אווילי לייצר לה מקורות הכנסה חדשים כמו הדרישה לגביית מס מעבר בהורמוז או הסרת הסנקציות הקיימות, המספרים פשוט לא מתכנסים.
איראן חייבת שיקום חסר תקדים אחרי המלחמה הזאת, בכל התחומים. אחוזים עצומים משרשרת היצור הצבאית שלה הושמדו. אין לה יותר חיל ים, אוויר, מפעלי פלדה, תעשיה פטרוכימית, רשימה חלקית. תנאי הבסיס הבלתי פתירים שהביאו להתקוממות בינואר רק החמירו. לכן, גם בתרחיש של הפסקת אש מלאה יקח לאיראנים שנים להתאושש. כמובן שהזמן יכול להתקצר מאוד אם טראמפ יעשה שטויות שיכניסו להם הון מחודש, ותשומת הלב שלנו צריכה להיות שם.
עוד כתבות בנושא
כשדובר מתחילת המלחמה על "יצירת תנאים להחלפת משטר", לזה בדיוק התכוון המשורר. הדיווחים שצצים על הבטחות מצד ישראל להחלפה פלאית של המשטר שהכזיבו, כמו הדיווח האחרון של הניו יורק טיימס, פשוט לא מסתדרים עם מה שראינו בשטח. הראיה הכי קלה לכך – מי שמעוניין בהחלפת שלטון מיידית, תוך כדי מלחמה, לא קורא למי שאמורים להפיל אותו, האזרחים, שלא להסתכן ולצאת למחאות תוך כדי האש, דברים שחזרו עליהם הן ישראל והם האמריקאים שוב ושוב.
במישור המנהיגותי, נתניהו הוא לא צ'רצ'יל, אבל גם לא צ'מברלין, וצריך לזכור שגם טראמפ לא בדיוק סלע יצוק של תמיכה יציבה כמו רוזוולט. לישראל יש בעל ברית שכבר הוכיח שהוא בצד שלה, אבל גם בעל ברית חסר סבלנות ולעיתים קפריזי. השאלה היא אם נתניהו הוציא מהסיטואציה מולו את מה שהיה ניתן, לא אם קיבלנו את מה שרצינו.
עוד כתבות בנושא
כבר פורסם שלא היה מנוס מסבב קיזוז יכולות שתוכנן לקיץ. ההזדמנות שנפלה לנו מהשמיים לעשות אותו יחד עם האמריקאים הפכה אותו למשמעותי בהרבה, גם במסה של התקיפות שלהם, גם בסיוע הלוגיסטי שאפשר להוציא הרבה יותר תקיפות שלנו בכל יום, גם בגיבוי שלהם שאפשר לסבב להמשך זמן ארוך יותר (לעומת עם כלביא שנגדע בהרבה מובנים באיבו), במהלכו גרענו מאיראן בכל יום בסדרי גודל יותר משהם פגעו בנו. האם נגזרו עלינו סבבים נוספים מול איראן? יתכן, אך היקף המתקפה ועומק הנזק הפכו אותם לרחוקים יותר פשוט בגלל שלמדינה (כאמור לעיל) לוקח זמן להתאושש מאירוע כזה, אם בכלל.
האם הסיום מאכזב? כן, אם זה אכן הסיום. אבל הוא מאכזב כי הסיטואציה שנוצרה הייתה כזאת שאפשרה לנו לקוות בגדול, להאמין שאפשר להגיע לתוצאות שונות מאוד מהפעמים הקודמות. האם תמונת הסיום הייתה תלויה בנו? כמעט ולא. האם זה אומר שהיה אפשר לוותר על הסבב הזה? כנראה שלא. האם היה לנו עדיף לא לבצע אותו יחד עם האמריקאים כדי שלא נהיה מאוכזבים? ברור שלא. האם אנחנו מבינים מה תהיה תמונת הסיום האמיתית של הסבב הזה? ובכן, עדיין לא.
עוד כתבות בנושא
אנחנו חיים בזמנים מפחידים. המערב נראה כמי שמתפרק מנכסיו במקביל לאובדן שפיותו, ואופן הפעולה של האמריקאים במלחמה עד הפסקת האש נתן לנו תקווה שלפחות אמריקה, או חלק ממנה, היא עדיין אמריקה. הפסקת האש היא מייאשת במבט ראשון, אבל עדיין לא סופית, ולכן התמונה עדיין לא מספיק ברורה. הימים הקרובים יקבעו אם מה שהושג הוא נוקאאוט צבאי שהפך לניצחון בנקודות, להצלחה אדירה, או לחזרה מבישה של איראן, אחרי ההפסד הצבאי, לעמדת כוח מחוזקת. עכשיו צריך לנשום עמוק, להפנות את המבט לצפון שיקבל סוף סוף את היחס שהוא ראוי אליו צבאית לפחות לשבועיים הקרובים, לחכות, ובעיקר לא ליפול ברוחנו. כי מה שקיבלנו הוא אולי לא מה שקיווינו. אבל יתכן מאוד שהוא עוד לא הסיפור המלא.