אתם אומרים "מלחמת ברירה" כאילו שזה משהו רע

מלחמת ברירה. צמד המילים הזה מוטח על ידי קבוצות שכרגע הן מיעוט קטן ורעשני, אך משפיע הרבה מעבר לראוי לו, כקללה, כלפי המערכה הנוכחית מול איראן. וזוהי הזדמנות לדבר על צמד המילים הזה, שהפך לקללה, "מלחמת ברירה", ומה קורה כשאנחנו לא בוחרים באותה הברירה.

אז בואו נניח דברים על השולחן: לו לפני שלוש שנים ישראל הייתה יוזמת, משום מקום, מלחמת מנע מול חמאס - אותם האנשים היו קוראים לזה מלחמת ברירה, שהרי אנחנו בחרנו בה, והיינו יכולים להימנע ממנה באותו הרגע. כן, ניתן להניח שלמתקפת פתע מוצלחת נגד חמאס הייתה תמיכה מיידית גבוהה, אך לא זו השאלה, אלא מה היה קורה שבועיים אחרי. חודשיים אחרי. כשהמלחמה כבר פחות "מלהיבה". כשהאבדות מצטברות, כשהדרך מתארכת. הניסיון של עשרות רבות של שנים מראה שרבים מאלו שהחלו כתומכים היו משנים את דעתם. מתחילים לדבר על הבוץ, ועל הילדים שנופלים לחינם, ומה תמונת הסיום. ולמה זה לוקח, לעזאזל, כל כך הרבה זמן.

הלוואי שהיה מדובר באיזו היפותזה, במלחמה האחרונה לקח בסך הכל חודשיים-שלושה כדי לשמוע את אותם הדיבורים. כבר בינואר 2024, בטח בפברואר, ובטח ובטח בדיון הציבורי לפני הכניסה לרפיח, קולם של מי שלא הבינו מדוע המלחמה עודנה נמשכת כבר נשמע ברמה. כל זאת במלחמה שנפתחה בזוועות ה-7.10, לא במלחמה אותה יזמנו. מה היה אורך הנשימה של מלחמה יזומה מול חמאס בעזה כשהיה מתגלה עומק האחיזה שלו בשטח? כשהיו מבינים כמה זמן נדרש כדי לטפל בפריסת המנהרות העצומה שלו? כשהיו מופנמים המחירים?

חוסר היכולת של הציבור הישראלי לסבול מלחמות ארוכות וכבדות עמדה בבסיס קבלת ההחלטות של קברניטי ישראל במשך יותר מדור, לפחות מאז מלחמת לבנון הראשונה, עוד "מלחמת ברירה" שנפתחה נגד אויב מר שהתארגן על גבולנו והתקבלה במהירות במחאות המוניות כנגדה.

למעשה, קוצר הנשימה של הציבור הישראלי עמד בבסיס ההחלטות אף במלחמות שנפתחו כנגדנו. שרון, אז עוד נץ טורף, לא העז לפתוח בחומת מגן עד לטבח במלון פארק (ופחד אף הוא לשחזר את המבצע בעזה). אולמרט ניהל את מלחמת לבנון השנייה באופן שניסה להימנע במובהק משימוש רחב בכוחות קרקע עד לשלביה האחרונים, אז ברוב המובנים היה זה מאוחר מדי. לא מתבוסתנות, אלא כי הוא הניח שעם ישראל אינו מסוגל להתמודד עם אבדות משמעותיות, גם כשהן נצרכות, והדברים נאמרו הן על ידו, והן על ידי גורמים במערכת הביטחון, במפורש.

יוזמות נקודתיות היו גם היו, ואולמרט עצמו, עם כל מגרעותיו, נכנס להיסטוריה כמנהיג אמיץ כשהחליט על הפצצת הכור הסורי, אך זהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל – אכן, מלחמה הייתה אחת האפשרויות, הלא רצויות, של המתקפה ההיא, אך לא היה מדובר ביציאה למלחמה ארוכה, אלא במתקפה נקודתית, ומוכנות לתגובה. כל השוואה בין המתקפה ההיא ויוזמות נקודתיות אחרות, למערכה יזומה וכבדה, הוא כמעט מקרי.

וזה תורף העניין. ישראל היום מתנהלת אחרת. חלקים הולכים וגדלים בעם מתנהלים אחרת. ממדינה שלא מעזה להזיז אוהל של חיזבאללה בהר דב, למדינה שכובשת אזור חיץ בסוריה כמעט בהחלטה של רגע, ושתוקפת את חיזבאללה בכל פעם שנדמה לה שהוא מביט בה במבט עקום. ממדינה שמכילה מתקפות ומגיבה במשוואות, למדינה שיוזמת כשהיא מזהה איום, גם כשהוא במרחק 1,600 קילומטרים מכאן.

השינוי הזה קרה לנו בעקבות ה-7.10. זהו שיעור ששילמנו עליו את המחיר הגבוה ביותר שניתן לדמיין. רובו של העם הפנים אותו. מי שעוד לא הצליחו להפנים, אלו שברגעים אלו ממש ממלאים את התקשורת ואת הרשתות בנהי על המלחמה הנוכחית, מלחמה שמפרקת את ראש התמנון ביחד עם המעצמה החזקה ביותר בעולם, כבר לא יפנימו. מי שלא מבינים את המשמעות של מלחמה ישירה שכזאת במי שהביאה עלינו את רוב הדם והסבל מאז ראשית שנות השמונים למרות השיעור היקר, כבר לא יבינו. מבחינתם, כל מלחמה שהאויב לא יזם, היא מלחמת ברירה.

ובכן, אכן. המלחמה הנוכחית היא מלחמת ברירה, כי אנחנו יזמנו אותה, ולא המתנו ליוזמה של האויב. היא ברירה כי היא נפתחה במתקפה יזומה, מתוכננת, עם תוצאות מוחצות אותן יכול להשיג רק מי שיוזם, רק מי שבורר נכון, ולא רק במי שמגיב. היא ברירה בכך שהיא נפתחה בחיסול האויב המופתע, ולא בשורת גופות יהודים ארוכה ארוכה. כי בעולם שלנו תמיד יש ברירה, ותמיד יש בחירה. והתפקיד שלנו הוא לבחור נכון.