בספרייה הגדולה של סבא שלי עמד ספר צהבהב וישן, "תולדות מלחמת הקוממיות" בהוצאת מערכות. זו הייתה הגרסה הרשמית של צה"ל הצעיר להיסטוריה של המלחמה ההיא. בימים ההם, בלי טלפונים חכמים והסחות דעת, מצאתי את עצמי קורא שוב ושוב על מבצעים עם שמות אקזוטיים כמו "נחשון", "מכבי" ואפילו "מטאטא" - כאלה שחלקם זכורים יותר, ואחרים שכמעט נשכחו. מרביתם נטמעו בזיכרון הלאומי כאירוע גדול יחיד שמכונה היום "מלחמת העצמאות".

אך למי שחיו בימים הגורליים ההם, כל אחד מהשמות הללו אמר המון. בעיניהם היה פער גדול בין ההתגוננות בתחילת המלחמה, המבצעים ההתקפיים המוצלחים הראשונים, הכישלונות בקרבות לטרון וג'נין או ההתקפות הגדולות כמו מבצע יואב. בשבילם המלחמה לא הייתה אירוע אחד, אלא רצף של אירועים, כל אחד בגזרה ובזמן אחרים, עם שתי הפוגות – האחת של שבועות והאחרת של חודשים. רק בחלוף השנים הפכה המלחמה לכזאת שקשה להבחין בין שלביה.

גם אם לא אוהבים את השם המוצע "מלחמת התקומה", אין להתעלם מהדמיון למלחמת הקוממיות ההיא, ולו במובן אחד - בשתיהן מדובר במלחמה רב־שלבית עם הפוגות, מבצעים בעלי שמות שונים ומשונים, תחושה לא לינארית והתארכות ממושכת. שתיהן שונות ממלחמות פשוטות של תמרון וכיבוש כמו ששת הימים, או כאלה של בלימה, תמרון וכיבוש כמו ביום כיפור.

בניגוד למלחמת השחרור, המלחמה הזאת מתנהלת עם הפוגות ארוכות יותר ומתקפות קצרות יותר, ולא תמיד קל להבין בזמן אמת את מגמתה. לרגעים נראה שהיא עוצרת לפני השגת מטרות המינימום, וההצלחה שלה אינה מובטחת כלל וכלל. בדיוק כמו אז, זהו אירוע אחד, שהתחיל לפני שנתיים וחצי, ולרגע לא הסתיים.

לכן השאלה "אם עם כלביא הצליח, מדוע אנחנו שוב נלחמים באיראן" מחטיאה את המהות. מבצע עם כלביא אינו המלחמה כולה, אלא קרב אחד מוצלח. זו המתקפה הגדולה הראשונה של ישראל נגד המדינה שעמדה מאחורי טבעת החנק שאיימה להכריע את ישראל, וב־7 באוקטובר 2023 ראינו למה התכוונה. בעקבות הצלחת הקרב ההוא אנו מצויים היום בקרב ישיר נוסף מול איראן, ובו אנו בעמדת יתרון טובה בהרבה, והאיראנים בנחיתות בולטת. הלוואי שזה יהיה הקרב המכריע, אך עדיין אי אפשר להבטיח זאת.

גם בצפון יצאנו להתקפה מול חיזבאללה בסוף 2024 עם הישגים רבים, חלקם מזהירים, אך הלחימה הסתיימה לפני הכרעה בנסיבות שאפשר למתוח עליהן ביקורת. כעת אנו מצויים בצפון בסיבוב נוסף, שאין לדעת לאן יתפתח. גם בעזה אנו נמצאים במצב מורכב יותר עם הפסקת אש שברירית, שקשה להבין אם ועד מתי תחזיק.

בעוד עשור או שניים, רק בעלי זיכרון חד במיוחד יזכרו מה היה עם כלביא, מה הייתה שאגת הארי, לאיזה כיוון הצביע חץ הבשן ומה הסיפור בחץ הצפון. ההבחנות בין מרכבות גדעון א' וב', או ההבדלים ביניהם ובין השלבים הקודמים במלחמה בעזה, יישארו במוחם של המכורים להיסטוריה, שבקיאים גם במה שהתרחש במבצע חירם, היכן התקיים מבצע יפתח, ומי מהם קדם לחברו.

אנו עדיין נמצאים בתוך האירוע, ואין לנו אלא מה שעינינו רואות. את הראייה על התקופה שאנו מצויים בה, את השלכותיה ארוכות הטווח, איננו יודעים. אך אפשר לראות את המגמה, איך מדינה שגילתה שהיא במצור רק לפני שנתיים וחצי הפכה למי שמכה באויביה, והתגלתה כמעצמה האזורית ששכחה שהיא יכולה להיות כזו.

מותר להיות ביקורתיים. חובה לשאול מה נעשה ולאן אנו מכוונים. אך חשוב לזכור – אנו בתוך ההיסטוריה. מי שנפל בחלקו המזל וביש המזל לחיות בתוך ההיסטוריה - קשה לו מאוד להרים את הראש ולראות את התמונה הגדולה.

אולי יום אחד הנכדים שלנו ירימו ספר צהבהב, או טכנולוגיה שתחליף אותו, וינסו להבין מה עבר עלינו בשנים האחרונות. להם כבר תהיה ברורה העובדה שהשנים הללו היו חלק מאירוע גדול אחד. תפקידנו היום הוא לדאוג שתוצאתו תבטיח את עתידם ואת עתידם של דורות רבים קדימה.