משהו מוזר קורה ברשת. "תל אביב הושמדה"; "ביבי נהרג"; "חב"ד עומדת מאחורי המלחמה עם איראן"; "ישראל הורסת את אל-אקצה". עשרות אלפי פוסטים, מיליוני צפיות, אבל הכל פייק מוחלט.
עוד כתבות בנושא
כל מי שיש לו קשר כלשהו למציאות יכול לראות זאת מיד. אז למה אנשים מפרסמים את התכנים האלה? ויותר מזה, למה כל כך הרבה אנשים מאמינים להם?
אנחנו חיים למעשה על שני כוכבי לכת בו-זמנית. יש את האחד שרובנו חיים בו, שבו אירועים מתרחשים עם סיבות, ראיות ועובדות. ואז יש את העולם המקביל שקיים ברשת, מקום שהתחלתי לחשוב עליו כ"פייקיסטן".
הכי מעניין
בפייקיסטן, ישראל תמיד טועה, תמיד התוקפנית אך תמיד גם המפסידה, תמיד חסרת הגנה, תמיד על סף השמדה. כללי הראיות אינם חלים שם. גם לא גיאוגרפיה, פיזיקה או אפילו לוגיקה בסיסית.
צירוף מקרים? לא ולא
מה שמרתק - ואני מתכוון, באמת מרתק - הוא מיהי אוכלוסייתה של פייקיסטן. שימו לב למשהו מרתק:
הפוסטים שחוגגים את הנפגעים הישראלים המפוברקים מגיעים לעתים קרובות מאותם מקורות שבילו את השנתיים וחצי האחרונות בקריאות נגד ישראל על שביצעה לכאורה רצח עם, בניסיון להרוג 2.2 מיליון פלסטינים בעזה. האנשים שמקבלים ריגוש מהאשליה שלהם על טבח אזרחים ישראלים הם אותם אנשים שטענו שהם זועמים על נפגעים אזרחיים פלסטינים, בין אם הם אמיתיים ובין אם לאו.
זה לא צירוף מקרים. זהו צוהר למשהו עמוק הרבה יותר. האנרגיה המוסרית מאחורי האשמות רצח עם מעולם לא הייתה עניין הומניטרי; אחרי הכל, ההאשמות הללו החלו הרבה לפני שישראל בכלל נכנסה לעזה.
במקום זאת, הן עסקו בסיפוק יצר שהיה קיים מראש - צורך לראות את הכוח היהודי מתנפץ ואת העם היהודי נענש. אנשים שיש להם תאווה לדם מרגישים אשמים לגבי זה, במיוחד מאז השואה. הפתרון הקל ביותר הוא למצוא דרך להאשים את מי שהם שונאים בפשעים שעשויים להצדיק את הזעם הפנימי של מי שחש את תאוות הדם הזו. כאשר המציאות לא מספקת את סיפוק היצר הזה, הפנטזיה נכנסה לתמונה כדי למלא את החלל.
עוד כתבות בנושא
הסופר והעיתונאי הסובייטי וסילי גרוסמן ניסח זאת בפשטות: "תגיד לי במה הם מאשימים את היהודים, ואני אגיד לך במה הם עצמם אשמים". העיתונאי והסופר הבריטי דאגלס מאריי הרחיב את הנקודה במהלך ראיון בערוץ 14 באוקטובר 2024, כאשר הבהיר כי "האנשים שצועקים שישראל ביצעה רצח עם הם האנשים שרוצים לבצע רצח עם".
"פייקיסטן" קיימת כדי לשרת את הצורך הזה.
אבל ישנם כוחות אחרים הפועלים במרחב, וחשוב לציין אותם. המשטר האיראני מפרסם צילומים מפוברקים של הרס ישראלי משום שתעמולה היא נשק, והם נמצאים במלחמה. רוסיה מעצימה את אותו תוכן מסיבות שונות, בעיקר כדי לזרוע בלבול במערב ולכרסם באמון בבריתות האמריקניות. קטאר, שאינה ידידה של ישראל, מציפה את האינטרנט דרך אל ג'זירה וכ-20 הרשתות המסונפות אליה בתעמולה אנטי-ישראלית כדי להפיץ את השקרים הללו. השחקנים הציניים הללו יודעים שיש שוק לתוכן הזה, והם מספקים אותו בהתאם.
ואז יש את המנגנון האנושי הרגיל שמתחת לכל זה. המוח לא תמיד מבחין בקלות בין מציאות לבין חלום שמרגיש אמיתי או תסריט ערוך מראש. זו הסיבה שאנחנו בוכים במהלך סרטים. זו הסיבה שסרטון של תל אביב "הרוסה" יכול לייצר תגובות רגשיות אמיתיות - לכאן ולכאן - אפילו אצל אנשים שאמורים לדעת שזה פייק. המוח האנושי בנוי להגיב לתמונות ולסיפור, לא להצליב נתוני לוויין ולחפור בחיפוש אחר עובדות.
יתרה מכך, בני אדם הם מכונות חברתיות. אנחנו חושבים, מרגישים ומתיישרים לפי שבטים. מישהו בשמאל הפוליטי כיום צפוי להיות מופגז כל כך בתעמולה הזו עד שיאמין לחלוטין במקורות המידע המרובים המזינים אותו. חשיבה קבוצתית היא תופעה סוציולוגית אמיתית, ואקלים מחשבתי מייצר תאימות מחשבתית בקנה מידה גדול.
בינה מלאכותית של גרוק המציגה חיילים אמריקניים שבויים | צילום: מתוך רשת X
בעבר, המונים קנו עלילות דם, ומערכות משפט מצאו את הקהילה היהודית הקולקטיבית אשמה באינספור "פשעים". ההאשמות של היום אינן פחות מקוממות, אבל עבור מי שנמצא בתוך החשיבה הקבוצתית, הן נראות אמינות ואמיתיות.
משאלת לב עושה את שאר העבודה. כאשר אנשים רוצים נואשות שמשהו יהיה אמיתי, הסף לקבלת ראיות יורד באופן דרמטי. קחו סרטון מבוסס בינה מלאכותית, הוסיפו כיתוב דרמטי או 1,000 ריטוויטים, וזה מספיק. עשו זאת שוב ושוב ושוב, והתודעה מתחילה לחשוב שהשקר הוא למעשה האמת, לא משנה כמה אבסורדי הוא.
מה שנחשף עכשיו בפועל, למקרה שאנחנו שמים לב, הוא הארכיטקטורה הרגשית של שנאת ישראל. המלחמה הזו הסירה את ההצדקות המנומסות וחשפה את מה שמסתתר מתחתיהן. התנגדות עקרונית למדיניות ספציפית ודאגות הומניטריות מעולם לא היו המניע האמיתי למסרים אנטי-ישראליים.
המסרים באו למלא צורך, עז וסורר, לראות את ישראל נכשלת ואת היהודים סובלים. כאשר המציאות מסרבת לשתף פעולה, ייצור גרסה מדומיינת של האירועים נראה כמספק את הכמיהה הזו.
זה אומר לנו משהו חשוב על הדרך שבה להגיב. בדיקת עובדות בפייקיסטן היא, במידה רבה, טעות קטגורית. את האנשים שמייצרים וצורכים תוכן זה לא מעניינות עובדות, מעניינת אותם התשוקה.
הבנה זו אינה הופכת את השקרים לפחות מסוכנים. תעמולה מעצבת את דעת הקהל, גם כאשר היא תעמולה ברורה, וההיקף של התעמולה הוא לא פחות ממדהים. אבל זה צריך לחדד את החשיבה שלנו לגבי מה שאנחנו באמת מתמודדים איתו.
שני כוכבי לכת שונים. הפער ביניהם אינו בעיית מידע. זוהי בעיה מוסרית.
עוד כתבות בנושא
