אנטישמיות לעולם לא נעלמת. היא מתפתחת. כיום, היא מצאה צורה חדשה ומטרידה: אנטי-ציונות מחופשת לקפדנות אינטלקטואלית, אפילו כ"מדע". מה שהיה פעם שנאה גסה מוצג כעת כניתוח. מה שצעקו פעם ברחובות נלמד כעת באולמות הרצאות.

ראו את המקרה של ג'ו קנט. דמות צעירה ורהוטה שהבינה בבירור שאנטישמיות נותרה כלי פוליטי רב עוצמה - אם היא מנוסחת נכון. לא כשנאת יהודים, כמובן, אלא כהתנגדות לישראל ולהשפעתה לכאורה. הנוסחה מוכרת. "הלובי הישראלי רב העוצמה". לחץ חיצוני. מלחמה המונעת לא על ידי צורך אסטרטגי, אלא על ידי מניפולציה.

קנט התפטר מתפקיד בכיר בביטחון לאומי במקום לתמוך במה שתיאר כסכסוך שנערך "בשל לחץ חיצוני, במיוחד מצד ישראל והלובי האמריקני רב העוצמה שלה". השפה זהירה. הוא לא אומר "לובי יהודי". הוא אומר "לובי ישראלי". אבל המשמעות זהה. כך האנטישמיות מסתגלת ולובשת צורה חדשה. היא משנה את אוצר המילים שלה, לא את מהותה.

הטענה שאיראן לא היוותה איום מיידי עבור ארה"ב אינה רק מוטלת בספק - היא מתעלמת מעשרות שנים של מציאות. משטר האייתוללות היה אחראי למותם של יותר מ-1,000 אמריקנים, להתקפות על בסיסים אמריקניים, לחטיפת אזרחים ולחימוש של שליחים ברחבי המזרח התיכון ומעבר לו. הוא צבר אורניום מועשר מספיק לנשק גרעיני מרוב ופיתח יכולות טילים וכטב"מים מתקדמות. מעל הכל, הוא מעולם לא הסתיר את כוונותיו. במשך 47 שנים הוא קרא להשמדת ישראל וארצות הברית.

ובכל זאת, הנרטיב נמשך: שהמניע האמיתי של הסכסוך אינו תוקפנות איראנית, אלא מניפולציה ישראלית. זה לא חדש. זוהי אדפטציה מודרנית של רעיון ישן מאוד - האמונה שיהודים שולטים בעולם בסתר. מהפרוטוקולים של זקני ציון ועד לתעמולה נאצית ודיסאינפורמציה סובייטית, הנושא נותר קבוע. רק השפה השתנתה. כיום, היא מופיעה בדיונים על "אליטות עולמיות", בהאשמות בהשפעה בלתי הוגנת, ובהצגת ישראל ככוח מרושע ייחודי.

דמויות מכל הקשת הפוליטית הדהדו רעיונות אלה, לעתים קרובות מבלי להכיר בשורשיהם ההיסטוריים. מה שחדש, עם זאת, הוא מיסוד הנרטיב הזה. מאז שנות ה-60, תחת השפעת האידיאולוגיה הסובייטית ומאוחר יותר גופים בינלאומיים, הציונות הוגדרה מחדש באופן שיטתי. היא אינה מובנת עוד כתנועה לאומית של העם היהודי - עם החוזר למולדתו ההיסטורית - היא עוצבה מחדש כקולוניאליזם, גזענות, ואפילו כצורה של אי-לגיטימיות.

החלטת האומות המאוחדות משנת 1975 שהכריזה כי "ציונות היא גזענות" הייתה נקודת מפנה. למרות שבוטלה מאוחר יותר, מורשתה האינטלקטואלית נותרה בעינה. כיום, באוניברסיטאות, בתקשורת ובפורומים בינלאומיים, הציונות מוצגת לעתים קרובות לא כמציאות היסטורית, אלא ככישלון מוסרי. כפי שציין אדם לואי קליין, בחוגים מסוימים הפך הדבר לכמעט אקסיומטי שהציונות נטולת לגיטימציה.

התוצאה היא היפוך עמוק של האמת. עם שסבל מאות שנים של רדיפה, גלות וניסיונות השמדה - מואשם כעת בדיכוי. מדינה שנוצרה כמקלט - מוצגת כאיום. האשמות שכוונו בעבר כלפי יהודים כפרטים - מופנות כעת כלפי יהודים כאומה.

הדפוס חד-משמעי. באירופה של ימי הביניים, יהודים הואשמו ברצח פולחני. במאה ה-20, הם הואשמו בחתירה לשליטה עולמית. כיום, הם מואשמים ברצח עם. האישום משתנה. המטרה לא.

מה שהופך את הרגע הנוכחי למסוכן במיוחד הוא היקף התמיכה לה זוכה נרטיב זה כעת. הוא אינו מוגבל לשוליים. הוא מהדהד בתנועות פוליטיות, מוגבר על ידי רשתות ממומנות היטב, ומקבל לגיטימציה על ידי שיח אקדמי. מי שמאמצים אותו יכולים להציג את עצמם כמגיני צדק, של מדוכאים, של זכויות אדם. הם יכולים לזכות בתמיכה ציבורית, אחיזה פוליטית - אפילו הצלחה בבחירות. זו הסיבה שהוא כה יעיל. וזו הסיבה שיש להתמודד איתו בצורה נחרצת.

לבקר את המדיניות הישראלית זה לגיטימי. להטיל ספק בהחלטות שמתקבלות על ידי כל ממשלה זה חלק מהשיח הדמוקרטי. אבל לייחס אירועים עולמיים למניפולציות של "לובי ישראלי", להכחיש את המציאות של התוקפנות האיראנית או לעצב מחדש את הציונות כאידיאולוגיה בלתי לגיטימית באופן ייחודי, זו לא ביקורת. זו משהו אחר. זוהי המוטציה האחרונה של שנאה עתיקה מאוד.

הכרה בה היא הצעד הראשון. סירוב לנרמל אותה הוא הצעד הבא. כי כאשר אנטישמיות הופכת ל"מכובדת", כאשר היא נלמדת, חוזרת על עצמה ומתוגמלת, היא לא נשארת מוגבלת למילים. ההיסטוריה הראתה, שוב ושוב, לאן היא מובילה. וטוב נעשה אם לא נשכח אותה.