בלילה, אחרי שכבר החזרנו למדף את המקרן הביתי וניקינו מן השטיח את שאריות הפופקורן, בת השבע התקשתה להירדם. כבר שבועיים היא מתקשה להירדם, אבל הפעם לא הטריד אותה החשש מאזעקות, אלא הדברים שאמרתי כשסיימנו את הצפייה המשפחתית בזוטרופוליס 2.
כאן לכאורה צריכה לבוא אזהרת ספוילר, עבור מי שמתכנן לצפות בסרט וחשוב לו להיות מופתע כשתתגלה דמות הנבל האמיתי. אבל מי שמכיר קצת את הז'אנר יכול כבר לנחש לבד שמשפחת החתולים הלבנים המכובדת, זו שייסדה את העיר והכחידה את אוכלוסיית הנחשים הזדוניים, היא לא באמת בצד של הטובים. ואם יצא לו לצפות ב"מרשעת" או ב"פרוזן 2", הוא יכול גם לשער שבמהלך הסרט יתברר שהנחשים הם לא כל כך מרושעים, ולמעשה הם אלו שהקימו את העיר וחיו בה מלכתחילה, עד שהחתולים הלבנים כבשו אותם ושכתבו את ההיסטוריה כנגדם.
מתברר שגם זרקתי על זה כמה מילים לילדים, והסברתי להם את הנמשל שבו האויבים המוסלמים לגוניהם מיוצגים על ידי הנחשים, ואילו אנחנו היהודים והישראלים מתפקדים עבור אולפני דיסני בתור החתולים הלבנים. ועכשיו בת השבע מתקשה להירדם, כי בסוף הסרט שמו את החתולים הלבנים בכלא, ואבא, אמרת שאנחנו החתולים הלבנים.
הכי מעניין
דיסני לא שינו את המטאפורה של הנחש, אלא חיבקו אותה, והעניקו לו חיוך שובב וקול ידידותי. כנראה בדיוק כך הוא נשמע ונראה כשהצליח להפיל אותנו בגן עדן.
הנקודה שמייחדת במקצת את היצירה הזו של דיסני, אחרי סדרה של יצירות בעלות מסר זהה לחלוטין, היא השימוש בדמותו של הנחש. אם תנסו ללכת קצת אחורה, נחשים תמיד שימשו בדיסני בתפקיד המסורתי של הנבל הערמומי. הדוגמה הכי בולטת היא קא, הנחש של ספר הג'ונגל, שבספר המקורי של קיפלינג מתפקד בתור חבר ומורה של מוגלי שמלווה אותו בהרפתקאות ומציל אותו מסכנות. קיפלינג, שאימץ את התרבות ההודית, יכול היה לגלות סימפטיה לנחשים. אך אולפני דיסני, שפנו לקהל ספוג ערכים יהודו־נוצריים, הפכו את הנחש לדמות נבל קר דם ודו פרצופי. דיסני המשיכו עם הקו הזה גם בעיבוד שלהם לרובין הוד, שבו הנחש היס שימש כעוזרו של הנסיך ג'ון המרושע (גם על הרקע ההיסטורי לסיפור ההוא צריך לדבר מתישהו). וגם ג'פאר, הנבל הגדול של סרטי אלאדין, בוחר בשיא עוצמתו להפוך לדמות אימתנית של נחש.
בשנים האחרונות נטשו דיסני את הנחש. סמלים של רוע מוחלט וחטא קדמון לא השתלבו בקלות בעלילות המורכבות החדשות. לכן רק מתבקש שבמסגרת המאמץ האינטנסיבי לפירוק אבני היסוד של התרבות ולערעור תחושות הבטן האסתטיות שהוטמעו בנו מילדות על מנת להבחין בין טוב לרע, דיסני שבים אל דמות הנחש כדי להפוך את עורה. הנחש שוב איננו סמל סכנה אלא סמל הקורבן, המודר, זה שההיסטוריה נכתבה כך שתדרוס את הסיפור שלו. ההכלה של הנחש אינה מגיעה מתוך הנדיבות האימפריאלית של קיפלינג או מן המורכבות היהודית שמהדהדת בנחש הנחושת של משה, אלא מתוך תחושת אשמה הרסנית שמאכלת את היסודות. וכך עוד סמל מכונן של התרבות המערבית, מספר בראשית ועד המיתולוגיה היוונית והארי פוטר, מתנפץ בקול לחישה שורקנית.
היופי בעניין הוא שזה בדיוק סיפורו של הנחש הקדמוני. הפיתוי לערער את הסדרים, לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ולהבין שא־לוהים בעצם רימה אותנו כל הזמן. דיסני לא שינו את המטאפורה של הנחש, אלא חיבקו אותה, והעניקו לו חיוך שובב וקול ידידותי. כנראה בדיוק כך הוא נשמע ונראה כשהצליח להפיל אותנו בגן עדן.לגיבורי הסרט אין הרי שום סיבה להאמין לסיפורו של הנחש, מלבד הכניעה לאסתטיקה החתרנית של הפיתוי, לחיוך המהוסס של הפגיע, לעומת הסלידה שנבנית ביד אמן כלפי החתולים הלבנים שמייצגים בביטחון עצמי ניכר את הסדר ואת המערכת.
נכון, אנחנו באמת החתולים הלבנים, אמרתי לילדה. אריה הוא גם סוג של חתול. ולמרות כל מה שסיפרו לנו בסרט, ואף על פי שחשוב לנו להקשיב ולתת מקום למורכבות, אנחנו עדיין שונאים את הנחשים הרשעים. ואל תדאגי, חיבקתי בחוזקה את הקטנה, אנחנו מפרקים להם ממש ברגע זה את הצורה.
עוד כתבות בנושא
