כשהתחילו לרוץ בקבוצות הווטסאפ של המילואימניקים מחשבונים של תגמולים ופיצויים, הצעתי למילר ללמוד איתי פסקה של הרב קוק. קשה לי להסביר לכם כמה התיאור הזה מופרך. מילר מעולם לא ראה טקסט תורני, ככל הידוע לי, בכל אופן, ואין לו שמץ של מושג מיהו הרב קוק. אך באותו הערב, בחודש השני או השלישי למלחמה, בשוחה למרגלות תל־גמה שעל יד יער רעים, קראתי באוזניו של מילר מן הלפטופ המאובק פסקה מתוך "מוסר אביך".
הרב קוק מספר שם על אדם אחד, בעל לב נכון ואוהב צדקה וחסד, שנזדמן לו להציל מדינה שלמה, שיש בה אנשים לאלפים ורבבות, מאיזה אסון נורא שאיים לבוא עליהם. וכששמע איש עשיר על הטובה הגדולה שעשה, שלח לו אלף שקל כסף כתגמול. עכשיו, אומר שם הרב קוק, נקשיב בתשומת לב לתחושות הלב של המציל. "אם תהיה שמחת האיש ההוא בשביל אלף השקל כסף, גדולה יותר משמחת נפשו בשביל הצלת כל אותן האוכלוסין, ודאי שתהיה שפלות גדולה ופחיתות ערך מנפשו, עד שראוי יהיה לכל איש־דעה להתאונן על פחיתותו".
חיילי מילואים | צילום: פלאש 90
לכן, הסברתי אז למילר, אני לא רוצה להסתכל במחשבון. חשוב לי לא להתקרב בכלל, בתודעה, למדרגת שכיר חרב. שלא תתחיל להיווצר באופן לא מודע המשוואה שעזבתי משפחה ותורה ועיסוקים, וסיכנתי את חיי ולקחתי חלק בהריגה של אנשים, עבור מכלול סיבות שאחת מהן היא בצע כסף. ולכן גם לא מיהרתי לשתף בפייסבוק את השיחה עם ביטוח לאומי מן השבוע שעבר, שבה הודיעו לי שעל סבב המילואים האחרון שעשיתי אין בכוונתם לשלם לי.
הכי מעניין
בפייסבוק לא שיתפתי, אבל בטוויטר דווקא כן. אין לי שם הרבה עוקבים, ויוצא שאני משתף חוויות קצת אישיות שאין לי כוונה להגיע איתן לכותרות. "תסלחו לי באמת", פתחתי במבוכה, "אני יודע שזה לא חשוב", וסיפרתי בקצרה איך שיטת החישוב החדשה שחוקקה הממשלה גורעת סכומים גבוהים מתגמולי המילואימניקים ומכניסה רבים מהם לחובות של עשרות אלפי שקלים.
מתברר שבעיני המשתמשים זה דווקא כן היה חשוב, והטקסט הגיע גם לפייסבוק דרך "סטטוסים מצייצים"'. כמה דקות אחר כך כבר קיבלתי טלפון מרשת ב', ובהמשך גם מגלי צה"ל וערוץ 13, ומשורה של אנשים טובים וחכמים שהציעו לעזור. מתברר שיש מקום בשם מרכז אלון שמגיש סיוע בדיוק בתחום הזה בהתנדבות (רק קחו בחשבון שמגישים שם נס קפה וניל, אז תביאו אבקה נורמלית מהבית). גם ביטוח לאומי התקשרו, יש לציין, והבטיחו לנסות לעזור ככל שיתאפשר (ספוילר: לא נראה שיתאפשר). וח"כים מהקואליציה והאופוזיציה התחייבו לטפל ולסדר.
חרוט בי הרגע הזה, אחרי עוד ריאיון מחבק שריגש את המתבגרת שהאזינה לו בנהיגה (וגם גרם לה להציע שהחל מעכשיו תשלם על הדלק בעצמה, מה שעשוי להוציא אותי מכל הסיפור הזה מורווח), כשאמרתי לעצמי: בדיוק כך זה צריך להיות. התחושה שיותר משאני מעז לדרוש, הסביבה האזרחית תדחוק בי לקבל.
כשמשרד האוצר והצבא הטילו לא מזמן גזירות חדשות על משרתי המילואים, וקיצצו ביציאות של לוחמים הביתה ובימי העיבוד וההתארגנות, הייתי בטוח שהמילואימניקים סביבי לא יסכימו להגיע. זו לא דרישה סבירה מאנשים מבוגרים, אחרי שנתיים מלחמה, לחזור לתנאים שמזכירים שירות צבאי סדיר. לא אגיד שלא התלוננו. מדויק יהיה לומר שהיו גם לא מעט מרמור וזעם. אבל ברגע האמת, רוב החיילים בחרו להתייצב. בלי להכריז שביתה ובלי להקים ועד עובדים. כי מילואימניקים הם לא עובדים. אין על המלאכה שהם עושים שכר קבוע (מכאן מתחילות גם כל הבעיות). גם אין להם תחליף. לכן הם כאן כדי למסור את הנפש ולתת בלי שאלות וכמעט בלי גבולות.
ומאידך, זה התפקיד שלכם, שלנו (כשאני נמצא בהפסקה בין הסבבים), החברה האזרחית, לדאוג ללוחמים שלה. להילחם על כך שייתנו להם תנאים. לא להגיע למציאות המבישה שבה הם נאלצים להתחנן. הם לא מבקשים פרס של אלף שקל כסף. רק את הידיעה שהעם שעבורו הם נלחמים נמצא עדיין מאחוריהם.
עוד כתבות בנושא
