ה-20 בינואר, שנת 2029. מושל קליפורניה גווין ניוסם מושבע לנשיא ה-48 של ארה"ב, יחד עם סגניתו, מושלת מישיגן גרטשן וויטמר. לצד שורה של תוכניות ענק בזירה הכלכלית והחברתית, רובן תחת הסיסמה "מתקנים את הנזקים של ממשל טראמפ", הנשיא הטרי מתחייב לבחינה מחדש של מערכת הבריתות של אמריקה: מי השותפות הערכיות שלנו, מדינות שמחויבות לזכויות אדם ולדמוקרטיה ולפתרון סכסוכים בדרכי שלום, ומי לא.
עוד כתבות בנושא
בישראל מתחילים לחפש בנרות שותפים בתוך הממשל - שר החוץ רפאל וורנוק, שבתור סנאטור הצביע פעם אחר פעם נגד סיוע צבאי לישראל, לא מחזיר טלפונים. שרת האוצר אליזבת וורן, אחד הסמנים השמאליים של המפלגה הדמוקרטית, מתחייבת שתתנגד להעברת "אפילו דולר אחד לתחזוק האפרטהייד ביהודה ושומרון". השגרירה באו"ם אלכסנדריה אוקסיו-קורטז מודיעה שאם יהיה סבב לחימה בין ישראל לעזה, היא תסרב להטיל וטו על הצעת החלטה שתכפה הפסקת אש. כמו טובע הנאחז בקש הממשלה בונה הרים של ציפיות סביב שר ההגנה ג'וש שפירו - בכל זאת יהודי דתי, ציוני נלהב, מתנדב בצה"ל לשעבר - אבל גם הוא מבהיר שהנוכחות הצבאית במזרח התיכון הסתיימה, שהאיום האיראני הוסר ושישראל, שחתמה הסכם סיוע עם ממשל טראמפ, לגמרי מסוגלת להתמודד בעצמה עם האתגרים שלה.
התסריט הזה אומנם בדיוני כרגע, אבל הוא יכול להתממש ולציבור הישראלי ולממשלה שתנהיג אותו יש שתי דרכי התמודדות. דרך אחת היא להיכנס לפאניקה: איך זה יכול להיות? איך הקיצונים השתלטו על המפלגה הדמוקרטית? מה קרה למפלגה של טרומן, קנדי, קלינטון וביידן? מיד יחלו לרוץ ההאשמות - "קטאר הרעילה להם את המוח", "המוסלמים השתלטו על אמריקה כמו שהשתלטו על אירופה", "ביבי ירק על הדמוקרטים ועכשיו הם מגישים את החשבון", "תרבות ה-woke גורמת להם לשנוא כל דבר לאומי ומסורתי, ישראל היא סתם קורבן בדרך שלהם" וכמובן "אם היינו מסיימים את הכיבוש כל זה לא היה קורה". קול שבר על הפרידה מ-"הידיד הגדול טראמפ" יישמע בחוצות ירושלים, וסיסמאות בנוסח "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" ימלאו את השיח באולפני החדשות. כמו קיפוד ישראל תתכנס לתוך עצמה, עטופה בתחושה של צדקת דרך וטהרנות אידיאולוגית, נאחזת בתקווה ש-"בעוד ארבע שנים אתם תראו, מרקו רוביו ינצח".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
הדרך השנייה היא להשלים עם המציאות, קשה ומאתגרת ככל שתהיה. ישראל תידרש להבין, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר, שהמפלגה הדמוקרטית השתנתה - המיאוס הגובר ממלחמות, יוקר המחיה המאמיר ודיונים על צדק היסטורי וחברתי הזיזו אותם שמאלה, כולל ביחס לישראל. הסבלנות שלהם כלפי חלקים רחבים במדיניות הישראלית, החל מהסלמה פוטנציאלית ברחבי מזרח התיכון (והצורך הישראלי בגיבוי אמריקאי) ועד המשך הנוכחות ביו"ש, הולכת ופוחתת. על פי הדרך הזו, ישראל תידרש לנהל דיאלוגים מורכבים, לעתים לא נעימים, במטרה בכל זאת לשמור על השותפות עם אמריקה. זה אומר לשמוע ביקורת מבלי להתפלץ, לחשוף את הטעויות שאנחנו עושים (ואנחנו עושים) כדי להראות נכונות להשתפר, וכן, זה גם אומר לקבל החלטות כואבות - על אילו רכיבי מדיניות אנחנו מוכנים לוותר, או לכל הפחות לשנות, ועל מה אנחנו חייבים להתעקש. כמו כל שחקן שח אסטרטגי, ישראל תצטרך להחליט אילו מרכיבי המדיניות שלה הם פיונים שניתן להקריב אותם - ואילו רכיבים הם המלך.
פנטזיה היא לא תוכנית עבודה. האובססיה של יותר מדי ישראלים על מרקו רוביו או פיט הגסת', והאמונה שהם היורשים הטבעיים של טראמפ שייתנו לנו צ'ק פתוח לעשות כרצוננו, היא אולי תרחיש אפשרי אבל ממש לא ודאי. ובואו לא נתבלבל, גם במפלגה הרפובליקנית אין התלהבות גדולה ממלחמות ממושכות - אסור לנו לתת לסקרים המחמיאים לטראמפ לסמא אותנו - וסגן הנשיא ג'יי די ואנס, שנחשב לסמן הבדלני יותר בכוורת, ממעט להתבטא סביב המלחמה, ובצדק מבחינתו. אם היא תהפוך לכישלון פוליטי, בהינתן שמניין ההרוגים יעלה ויחד איתו מחיר הדלק בתחנות, הוא מקווה שיוכל להרחיק את עצמו ממנה.
עוד כתבות בנושא
ישראל נהנתה מתור זהב בפוליטיקה האמריקאית, במסגרתו רוב עצום וחוצה מפלגות ומחנות סיפק לה תמיכה בלתי מתפשרת וללא תנאים. כל המגמות הדמוגרפיות והאידיאולוגיות מלמדות שבהיעדר "ברבור שחור" - זה נגמר. אנחנו יכולים לצעוק "אנטישמים!", להתלונן על קטאר, להתגעגע לקלינטון ולביידן (ובתרחיש שתיארתי, אוהו אנחנו נתגעגע לביידן) ולדמיין ש-"אם מרקו היה נבחר הכל היה נראה אחרת". אבל עם תלונות לא בונים מדינה: דרושה לישראל תורה מדינית דיפרנציאלית (תמי"ד), דוקטרינה דיפלומטית שיודעת להתאים עולם ערכים ואינטרסים לקהלי יעד. מול ממשל ניוסם תיאורטי כמו שתיארתי, ישראל לא תוכל להמשיך להיאחז ב-"סלע קיומנו" וגם לא ביתרונות האדירים שאנחנו מביאים במלחמה באיראן: היא תצטרך להביא נכסיות בעולמות אחרים, שרלוונטיים לציבור הבוחרים של ניוסם (ודומיו), כמו טכנולוגיה, בריאות, חינוך, אקלים וצמצום פערים. גם עולם הערכים המשותפים יצטרך להיות אחר: פחות תרבות יודו-נוצרית ויותר זכויות אזרח, פחות "ביטחון" ויותר "שלום", פחות "הבטחה אלוהית" ו-"זכות היסטורית" כהצדקה לקיומה של מדינת ישראל ויותר "המקום היחיד בו העם היהודי, מיעוט נרדף לאורך ההיסטוריה, יכול לחיות בשלום ובביטחון".
אני מכיר את המפלגה הדמוקרטית החדשה. ביקרתי בלשכות של חלק מהאנשים שאת שמותיהם הזכרתי. אני פוגש את הבוחרים שלהם. אני מרצה בפני הסטודנטים שהולכים להתמחות אצלם, ושבעוד עשר שנים אולי יירשו אותם. בניגוד להפחדות שאנחנו שומעים, לא "שונאים אותנו" - לא במספרים שאנחנו חושבים עליהם לפחות. המיינסטרים הדמוקרטי היום, שניוסם ודומיו מייצגים אותו היטב בעיניי, לא עוין את ישראל באופן מובנה, לא רואה בעצם קיומה חטא היסטורי ואפילו מבין את צרכי הביטחון האמיתיים שלה - אבל נמאס לו מלתמוך, פוליטית, כלכלית וצבאית, במדיניות שלשיטתו סותרת לחלוטין את העולם הערכי שלו.
אנחנו יכולים להתעלם מזה ואנחנו יכולים ללמוד לעבוד עם זה.
עוד כתבות בנושא
