לא נעים לי להיות זה שמביא את הבשורה הרעה, אבל למרות שמחלקת החנינות הגישה סוף סוף את המלצתה בנושא הגשת החנינה לנתניהו (הפעם לשר עמיחי אליהו, בשל "ניגוד העניינים" של יריב לוין), הסיכוי שחנינה כזו תוענק ותסיים סוף סוף את הסאגה המיותרת והבלתי נגמרת של משפט האלפים, קלוש עד בלתי קיים. הסיבה לכך היא פשוטה: לנשיא הרצוג אין את האופי והאומץ לעשות צעד שדורש מנה כזו של אומץ מול המילייה שלו. ולמעשה, גם אם בדרך נס הרצוג היה מצליח לגדל עמוד שדרה, קיומו של שחקן וטו בדמות בג"ץ מחסל באופן די סופי את הסיכוי שהוא ממש יעשה את זה.
עוד כתבות בנושא
חנינה לנתניהו היא הצעד הכי הגיוני ומתבקש עבור מדינת ישראל כרגע. לא מדובר בחסד אישי, אלא באינטרס לאומי ראשון במעלה. הגיע הזמן שראש ממשלה בישראל יוכל לתפקד במשרה מלאה, בלי לחלק את קשב הניהול שלו בין אסטרטגיות לחיסול איראן הגרעינית בוושינגטון לבין דיונים דלוחים על בובות באגס באני ועדות על עוד אייטם זניח באתר וואלה, שהוא כן או לא רצה. מעבר לכך, מדובר בסיכוי היחיד להוריד מסדר היום את המתח בין שמאל לימין שנוצר סביב משפט נתניהו, מתח שגם מגביר את האנטגוניזם למערכת אכיפת החוק. ולבסוף, הפסקת המשפט עשויה לאפשר בעתיד לנתניהו להיות מעורב בעצמו ברפורמה הנדרשת במערכת המשפט ללא חשש לניגוד עניינים.
הרצוג ונתניהו | צילום: אריה לייב אברמס, פלאש 90
אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה הראשונה: יצחק הרצוג. לנשיא המדינה פשוט אין את האופי הדרוש למהלך היסטורי כזה. הוא פחדן מדי, וחושש יותר מכל "לשרוף" את עצמו בקרב המילייה החברתי שלו, שם התיעוב לנתניהו הוא כרטיס הכניסה למועדון החברתי. את חוסר היכולת של הרצוג לעמוד באומץ מול האגף הקיצוני במחנה השמאל ראינו רק לפני שנתיים בפרשת "מתווה העם" סביב הרפורמה המשפטית. כזכור, באותם ימים התנהלו בבית הנשיא משפטנים מכל הצדדים, והיה סיכוי אמיתי לפשרה שהייתה אולי זוכה לביקורת ציבורית, אבל מקובלת על הפוליטיקאים ומביאה שקט. אלא שברגע האחרון הרצוג נכנע ללחץ משמאל, ובמקום להוביל פשרה היסטורית – הוא הרג כל סיכוי להידברות עתידית. מי שקרס תחת הלחץ של הפגנות קפלן וחשש לאבד את הלגיטימציה במועדון הנכון, לא יעמוד בפרץ היום כשהתותחים היוריסטוקרטים יופנו לעברו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
המחסום השני, והוא נכון לא רק ביחס להרצוג וסוגיית החנינה, היא ההשפעה ההרסנית של בג"ץ כ"שחקן וטו". כי בנקודה אחת אפשר להבין את הרצוג: הרי גם אם באופן מפתיע הוא יצליח לגדל עמוד שדרה ולהחליט שראוי להעניק לנתניהו חנינה, ברור לכולם שיוגשו עתירות והנושא יועבר להכרעת השופטים. מכיוון שאין שום דרך לדעת מה יחליטו בבית המשפט העליון בעידן שלטון המשפטנים, הרצוג כאדם חכם ופוליטיקאי נבון, מודע לכך שהוא עשוי למצוא את עצמו במצב בו הוא גם אוכל את הדגים המסריחים וגם מגורש מהעיר. הוא גם ייתן חנינה שתוקיע אותו מהחברה שלו, וגם יראה אותה נפסלת בבוז על ידי שופטים שטוענים כי אין לו בכלל סמכות לכך. המערכת המשפטית כבר החלה לשמן את גלגלי הטיעון הזה, כשטובי המומחים מטעם עצמם מסבירים לנו בפריים-טיים שלנשיא אין שיקול דעת עצמאי.
עוד כתבות בנושא
קיומו של שחקן הווטו הבג"צי מהווה "אפקט מצנן" סופני על כל פשרה פוליטית בישראל. ראינו את זה בסוגיית הגיוס – שם גם אם לח"כים החרדים היה רצון, הם ידעו שכל פשרה אמיצה מצדם עלולה להיפסל בבג"ץ ולהפוך מיד לנקודת הפתיחה של הדיון הבא, מה שמשאיר אותם קרחים מכאן ומכאן. זה היה נכון גם לכל ניסיון לרפורמה במערכת המשפט, כשממשלה ידעה שהוויתורים שלה הם סופיים אבל ההישגים שלה הם זמניים וכפופים לאישור השופטים. במצב כזה אין שום תמריץ להגיע להסכמות. כשהשופטים מחזיקים בכוח לבטל הסכמות פוליטיות רחבות, הם לא רק מנהלים את המדינה, הם מונעים ממנה להירפא בדרכי פשרה.
עוד כתבות בנושא