האם נשיא המדינה יצחק הרצוג הוא המתווך המיוחל תשפ"ו? ובכן, בינתיים הוא מתקשה לעמוד בנטל, למרות כל הכוונות הטובות. יש לו שפע של רצון וסמכויות מסוימות, אך לא את הגיבוי שהאזרח הפשוט חיים גורי קיבל בשעתו משני הצדדים.

מאמצי הפישור והגישור של הרצוג בתקופת הרפורמה המשפטית הפכו אותו לשק חבטות דווקא במחוזות הפוליטיים שבהם צמח. קנאי שמאל ורל"ביסטים רודפים אותו בחמת זעם בגלל עצם נכונותו לשקול בקשת חנינה לנתניהו, שנוא נפשם. שלל טענות משפטיות ופסאודו־משפטיות נשלפות מן הגורן ומן היקב כדי להקדים מכה לחנינה; למשל הטענה – הצבועה והמופרכת – שכל עוד נתניהו לא הוכרז כעבריין רשמי הוא מעוכב חנינה, או זו האומרת שאסור לחון את מי שלא הודה ולא התחרט, בניגוד לצדיקי קו 300, אפופי החרטה כביכול, שהרצוג האב חנן בזמנו עוד לפני תחילת משפטם. 

לא, לא ניכנס כאן שוב לפלפולי הפרשה העגומה ההיא, אשר משוחזרת לאחרונה בתקשורת לפרטי פרטים, תוך השמטה שיטתית של עובדה ניצחת אחת: במבט לאחור רק קומץ קנאים ממשיך לחשוב שהרצוג האב טעה. היום כבר ברור לרובנו המכריע שהוא צדק. חתימת הבזק שלו על מסמכי החנינה גאלה את ישראל מהליך פלילי רווי השלכות אסוניות על ביטחונה. ובכל מקרה, חוץ מפרשת קו 300 היה עוד מקרה מובהק שבו חיים הרצוג חנן יהודי מפורסם נטול חרטה, לכאורה תוך הקשבה לרחשי ליבו של הציבור: אייבי נתן.

תיק העבירות וההרשעות של נתן עלה על גדותיו. האיש היה עבריין סדרתי. אומנם בדרך כלל ממניעים נשגבים, אבל כמעט תמיד תוך הפרת חוק. הוא טס שלוש פעמים לארץ האויב מצרים, אחת מהן למרות צו איסור יציאה מהארץ שהונפק לו בתביעה אזרחית. פעם נוספת הוא הגיע לקהיר בטיסה אזרחית מאתונה, שוב בניגוד לחוק. במשך עשרים שנה הפעיל ספינת שידורים פיראטית מתוך המים הטריטוריאליים של ישראל. לימים הטביע את הספינה ליד חופי אשדוד, על אף התראה מוקדמת מטעם המשרד לאיכות הסביבה. שוב ושוב נפגש עם אנשי אש"ף, גם אחרי שהכנסת חוקקה את החוק לאיסור מפגשים שכאלה. ב־1991 הורשע בעבירה על הפקודה למניעת טרור, בעקבות שתי פגישות בתוניס עם ערפאת, ונידון ל־18 חודשי מאסר בפועל. טייס השלום האגדי הבטיח בתגובה שלא יבקש חנינה, הכריז שייפגש שוב עם ערפאת מיד כשייצא מהכלא, וזכה לאהדה אופוזיציונית נרחבת.

פרופ' מרדכי קרמניצר, לדוגמה, מי שהגדיר החודש את אפשרות החנינה לנתניהו כ"מהלך שאין עליו כפרה", טען אז ש"צריך לשלוח את אייבי נתן מיד הביתה, וגם להתנצל בפניו" (מעריב, 19.11.91). עשרות חברי כנסת מסיעות השמאל והערבים, ובראשם עוזי ברעם, שיגרו לנשיא עצומה הדורשת לחון את האיש, בטענה ש"החנינה תדגיש את רצונה הכן של ישראל בשלום". ראשי העיריות של ירושלים, תל־אביב והרצליה – טדי קולק, שלמה להט ואלי לנדאו – חתמו על בקשת חנינה משלהם.

בסוף גם נתן עצמו הואיל בטובו לבקש חנינה, אך הקפיד שלא להביע חרטה, רק הבטיח שלא יעבור על החוק. "אייבי לא שינה את דעותיו מאז שנכנס לכלא", הבהיר עורך דינו פנחס מרינסקי. בכל זאת, מחלקת החנינות במשרד המשפטים ושר המשפטים דן מרידור המליצו לנשיא על חנינה. בערב פסח תשנ"ב, 1992, הרצוג נעתר ועונשו של נתן קוצר בשנה. הוא לא היה הנשיא הראשון והאחרון שהעניק חנינה למורשעים סרבני חרטה. שום מקרה לא דומה בדיוק למקרה נתניהו, גם פרשת קו 300 אינה דומה לו כמו שתי טיפות מים, אבל הם בוודאי סוג של תקדים. אם הנשיא יצחק הרצוג הגיע כבר למסקנה שטובת המדינה מחייבת את ביטול המשפט של ראש הממשלה, ובניגוד לעלילות אין כל סיבה להניח שיש לו שיקולים זרים בנדון, עליו ללכת בדרכי אביו.