אסתר המלכה בשבילי היא מזמן לא מלכה קסומה מהאגדות. אין מה לעשות. אנחנו לא ילדים ואגדות דיסני הן לא סיפור אמיתי מהחיים. אני לא רואה בעיניי רוחי מלכה עטויה בזהב שנכנסת אל חצר המלך בשמלה מפונפנת וכתר על הראש. לפעמים אפילו קשה לי לראות בה גיבורה אמיצה וחדורת מטרה. כשאני חושבת עליה כעת אני רואה את דמותה כילדה.

ואם לדייק קצת יותר, לפי פסוק סתמי שמופיע במגילה אבל מסתיר בחובו עולמות מבחינתי, אני רואה בה ילדה שאין לה אב ואם.

אני מגדלת יתומים בבית. בשבילי יתמות היא לא רק פסוק יבש או נתון קל בסיפור אלא חוויית חיים שלמה. אני רואה בילדיי איך יתמות איננה אירוע חד־פעמי או פג תוקף, אלא מצב תודעתי מתמשך. מבנה נפשי שמתחיל מרגע שהעיניים נפקחות בבוקר ועד שהן נעצמות בלילה, ולעיתים אפילו בזמן השינה.

יש רגעים קטנים שממחישים לי את זה ביתר שאת ואני לא לגמרי בטוחה שאפילו הם, הילדים שלי, ערים לרגעים האלו כמוני. זה יתבטא בשיחה ביניהם ובין חברים, או בקשר שהם מפתחים עם דמויות גבריות אחרות, וכמה בקלות נוח להם לראות בהם דמויות הוריות.

אלה רגעים שמופיעים אפילו בקשר שלהם איתי, שלפעמים יש בו מעבר לקשר הורי מחייב - יש בו תלות רגשית בסיסית, מין הבנה ברורה שזו רק אני מולם, בלי אף אחד אחר.

כשאני קוראת על אסתר אני תוהה איזו ילדה היא הייתה, מי ניחם אותה בלילה, מי החזיק לה את היד כשהפחדים עלו.

מהתבוננות בילדים שלי אני מבינה שיתומים לומדים מהר מאוד לקרוא תדר. הם מפתחים אינטליגנציה רגשית כמעט הישרדותית. לא פעם הם בודקים מי נמצא סביבם, מי נשאר ומי עוזב. הם יהיו הראשונים לגלות מי מתבונן בהם בעיניים מאמינות וחומלות ומי מרחם עליהם. הם יהיו הראשונים שירצו להוכיח לכולם שהם מסתדרים ולא צריכים אף אחד.

אני מדמיינת את אסתר הצעירה לומדת את כל זה מוקדם מדי. לומדת להסתגל, לומדת לא להכביד, לומדת להחזיק את עצמה.

סיפור שלא מסופר

אני מרגישה אצל הילדים שלי איך האובדן מייצר בשלות, בגרות לצד עייפות ונקודות שבר רבות יותר. הם ילדים אמיצים, הכי אמיצים שפגשתי. האומץ הזה יומיומי. תחשבו על זה; הילדים האלה כבר שמונה שנים קמים בכל בוקר לעוד יום בעולם שבו משהו יסודי חסר בו. וכשאסתר "נלקחת" לארמון, יש למילה הזו משמעות גדולה יותר, כואבת יותר, בכל הגוף.

כי יתום כבר נלקח פעם אחת מעולמו הפשוט לעולם מלא כאב שמכיל בתוכו חוסר מובנה. והנה זה קורה שוב. עוד ניתוק. עוד מעבר כפוי. כל מעבר כזה פותח מחדש את הפצע הישן, גם אם מבחוץ הוא מתבטא רק בפסוק יבש.

אולי בגלל זה היא שותקת. אולי נוח לה לא לומר דבר על עברה.

אני מכירה את השתיקה הזאת. לפעמים זו פשוט שתיקה של הבנה שאין באמת למי לספר את כל הסיפור, שאף אחד לא יבין אותך. ילדים שאיבדו הורה נושאים רובד של חיים שאף אחד לא באמת יכול להבין. והשתיקה הזו היא גם מנגנון הגנה שנועד לשמור על עצמך מפני עולם שמגיל צעיר מדי לימד אותך שאת לא יכולה לסמוך עליו.

כשמרדכי מבקש ממנה לגשת אל המלך, אני רואה את אסתר היתומה, עם המשקולת הכבדה הזו עליה, מרגישה את האחריות ההורית, אחריות של ילדה שכבר יודעת שנים רבות להיות גדולה לגילה, להיות חזקה בשביל עם שלם ולעשות את המעשה הזה בידיעה ובהכרה, שלרגע הזה ממש היא הוכנה כל החיים שלה.

פתאום הכול מסתדר לה, פתאום היא מבינה איך מרכיבי האישיות שלה, שנבנו בה כשנשמטה לה הקרקע מתחת לרגליים, הם מה שנחוץ לעת הזאת.

לא סוף הסיפור

ויש עוד משהו שאני לומדת מהיתמות ומההתבוננות באסתר.

הכוח שלה. כוח עמוק ומלא רגישות שמסוגל, גם בתוך הזרות של ארמון הפאר שסביבה לראות את מה שחשוב ואת הדרך הנכונה להתייחס אליו. אסתר, שאיבדה בית, הופכת ברגע אחד לבית עבור עם שלם. היא אוספת את כולם לצום, לתפילה, להתכנסות. מייצרת מחדש חיבור, יודעת עד העצם כמה יקר הוא החיבור.

האובדן מלווה את הבית שלי. והוא כנראה לא ייעלם. יש ימים שהוא שקט יותר ויש ימים שהוא תופס מקום גדול. אבל הוא גם יוצר מרחב של אמונה וכוח, של התבוננות במה חשוב באמת ובאיך אפשר להתמקד בדבר החשוב הזה. וכשאני חושבת על אסתר מהזווית הזו, היא מצטיירת בעיניי פחות כדמות מיתית ויותר כאישה שצמחה מתוך שבר. כמו כולנו בעצם.

אולי זו הנחמה השקטה בסיפור שלה עבורי: שהחסר איננו סוף הסיפור. שילדה שאין לה אב ואם יכולה לגדול להיות מי שמחזיקה עולמות. שהאובדן, עם כל הכאב שבו, לא מבטל עתיד. הוא משנה אותו, מעמיק אותו, ולעיתים באורח פלאי הופך אותו למקור של הצלה לאחרים.

ובתוך הבית שלי, בתוך המציאות היומיומית של גידול ילדים שנושאים אובדן, אני נאחזת בידיעה שהכאב הוא חלק מהסיפור, שאולי לעת הזו הם יגיעו למלכות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il