זה קורה פתאום. בלי אזהרה את נוגעת בקצה של רגע שאת לא יכולה להסביר. את יכולה להגיד לעצמך שזה צירוף מקרים, עריכה טובה או שזה פשוט סיפור יפה. אבל משהו בפנים יודע אחרת. כבר שבוע ש"סיכוי להינצל", הסדרה של דורון צברי על אביתר בנאי, הולמת בי בדפיקות מואצות. מהרגע שבו בנאי אמר "אני זה תוהו" ועד לרגע שבו הוא צועד בחוף עם רות אשתו. שעה ושמונה דקות של קסם מזוכך, שהיא ככל הנראה היצירה הטלוויזיונית הכי עדינה ומדויקת שראיתי על גילוי עצמי.
רות יוצאת מדנמרק לארצות הברית. היא מרגישה זרה לסביבתה וזרה למולדתה. אף אחד לא מחכה לה בניו־יורק, אבל היא מרגישה צורך בלתי מוסבר להגיע לשם. העיר הגדולה לא מחכה לה. היא נאלצת לעבוד קשה ומתחברת עם זוג ישראלי שיום אחד משמיע לה את האלבום הראשון של בנאי, והעברית שלו והקול שלו גורמים לה להרגיש מוזר. כאילו היא הגיעה הביתה. בהמשך היא מתגלגלת איתם להופעה שלו. בנאי מגיע לניו־יורק באחת התקופות הכי קשות בחייו. בלבול עמוק, חרדות, אלבום כושל, חיפוש אחר זהות שעוד לא התגבשה, והמציאות מפגישה ביניהם. לא פעם אחת - שתיים, שלוש, כאילו היקום עצמו מתעקש. "זה לא זוגיות", רות תאמר מאוחר יותר, "זוגיות זה להקטין את זה. זו תחושה שהוא שלי". שני אנשים נפגשים בדיוק ברגע שבו שניהם מתפוררים. מה יש בו, במפגש המופלא הזה, שלכד את כולנו?
| צילום: איור: מורן ברק
אביתר בנאי כתב את "יש לי סיכוי" תוך שלוש דקות, על ג'וינט, בשבועות הראשונים שלו בתל־אביב, בתקופה שבה הוא כמעט לא יכול לתפקד מרוב חרדה ובלבול. שיר שנכתב בשלוש דקות לא נכתב על ידך. הוא כנראה היה קיים בעולם, חיכה שמישהו יהיה צינור להכיל אותו. וברגע שבנאי הופך לכלום, ברגע שהוא מסכים להפסיק להיאבק ולנסות לשלוט ומסכים פשוט להיות תוהו - הוא מוליד לעולם מילים נבואיות כמעט:
הכי מעניין
"אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אישה...
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי"
לפעמים נדמה לי שבעצם כל התורות וכל החוכמות מנסות להביא את האדם לאותה נקודה: קבלה של המציאות ומוכנות לשהייה בתוך הפרדוקס הבלתי אפשרי של "בשבילי נברא העולם" ו"אנוכי עפר ואפר". להיות כלום והכול בו בזמן. להתרווח לתוך האינסוף הזה.
יש אנשים שצריכים דת כדי להגיע לשם. מערכת מובנית של כללים וטקסים שמאפשרים להם לשחרר את השליטה. יש אנשים שצריכים חופש מוחלט. יש כאלו שימצאו את זה בתרגולי מדיטציה, יוגה או ריצה למרחקים ארוכים. ואולי השאלה היא לא באיזה נתיב בוחר האדם, אלא האם הוא מוציא ממנו את מלוא הפוטנציאל.
הפרק הזה בסדרה על אביתר בנאי הוא לא עוד סיפור על חזרה בתשובה או על פריצה מוזיקלית. הוא סיפור על שני אנשים שהלכו אחרי הקול הפנימי שלהם, הקול הזה שלפעמים מוביל אותנו בדרכים לא ברורות. שהקשיבו לו עמוק. שלא פחדו לצאת ממקום שכבר לא מחזיק אותם, גם אם הם לא ידעו לאן הם הולכים. גם אם הודו שהם מבולבלים, שהם לא יודעים, שהם תוהו.
עוד כתבות בנושא
אחרי ההופעות של בנאי אנשים מגיעים אליו כמו לרבי. עומדים בתור, מחפשים ממנו מבט, מילה, ברכה. והם לא מטורפים. הם מזהים בו קול מעולם אחר, והם רוצים שהקול הזה יעבור גם דרכם.
לא במקרה כולם מדברים על הפרק הזה. אנחנו מתבוננים בזוג שהסכים לאבד הכול כדי למצוא הכול, ומבינים שיש פה נוסחה שאי אפשר להוכיח באופן מתמטי. כאילו המציאות עצמה מסכימה לשתף פעולה עם מי שמסכים להיות אמיתי עד הסוף. ומי מאיתנו לא רוצה למצוא את עצמו ואת האדם שלו בעולם ככה? על־אמת, בלי ספקות. כשזה ברור כשמש ואי אפשר להתווכח.
הרגע המתוק הזה שכולנו צפינו בו, המפגש המופלא בין שתי נשמות ששוטטו בעולם זרות ומנותקות עד שהמציאות מאחדת, הוא כל כך חזק שרות לא הצליחה אפילו להישיר אליו מבט בפעם הראשונה. משהו בעוצמה שלו הכה בה עד שהיא נאלצה להרכין את פניה. ואי אפשר לא להתרגש כשהיא מספרת על זה שנים אחר כך. כי יש שם אמת גדולה, כל כך נוכחת. זה באמת היה כזה. זה עדיין כזה.
לפעמים הדרך למצוא היא לאבד קודם. את הוודאויות, את התוכניות, את כל מה שכבר לא מחזיק אותנו. להסכים להיות תוהו, ולסמוך על כך שמתוך התוהו ייברא עולם שלא יכולנו אפילו לדמיין.