אביתר בנאי הושיב אותי על הספה בבית שלי השבוע, ולמשך שעתיים שלמות פשוט הקשבתי לו – בסדרת הדוקו המושקעת מאוד שיצר דורון צברי, ומשודרת ביס.

האמת היא שלא תכננתי לשבת לצפות בזה. אני אוהבת את שיריו של אביתר בנאי ושמעתי אותו פה ושם מדבר בראיונות, שנתנו לי הרבה כוח. אבל לשבת שעתיים שלמות, ועוד לפני שיצא החלק השלישי, ולצפות בחייו, בעליותיו, במורדותיו, בתהומותיו ובאהבותיו - הרגשתי שזאת השקעת אנרגיה מוגזמת בסיפור חיים אחד.

אני מודה שאם היה יוצא ספר על חייו במקום סדרה מצולמת, הייתי כנראה מהקוראות הראשונות. אבל משהו בצפייה פחות דיבר אליי.

תכננתי לרפרף, לצפות בקטעים נבחרים, לקרוא ביקורות ואולי לראות עשר דקות ראשונות ואחרונות במהירות כפולה, רק כדי לומר שראיתי, ושם לסיים את הסיפור. 

אבל אז קראתי את הביקורת של רענן שקד בשבוע שעבר, שהתמקדה בעיקר בחזרתו בתשובה של אביתר ובאכזבה הגדולה שרענן חש בעקבות כך, ולא יכולתי שלא לצפות ולהביא את דעתי שלי.

ואז הוא חזר בתשובה

מאז ומתמיד היה באביתר בנאי משהו שהפחיד אותי. קולו המרחף ושיריו הכנים יצרו אצלי חשש שהנה הוא עומד לאכזב אותי ולהוציא שיר מתחסד או מאולץ, עם דעה פוליטית פרובוקטיבית או עם זיוף שאי אפשר למחול עליו.

במשך כל שנות בגרותי לא היה ידוען שהשפיע עליי ובשלב זה או אחר לא עשה גליץ' קיצוני כלשהו בהתבטאות נגד מתנחלים או בחתימה על עצומה מעצבנת, או שחלילה התגלה שהוא מכור לסמים קשים או שהוא אדם נאלח וחסר ערכים, ויותר לא יכולתי להמשיך להקשיב לו באותו האופן.

היה לי ברור שזו דרך סלולה לכל מי שמתעסק ברוח ובאמנות; משהו בפרסום ובקשב הציבורי דוחק אותם לקצה, ואחריו הם ואני כבר לא. אבל אצל אביתר זה לא קרה.

לא מצאתי זיוף בפסיעותיו. היו זיופים בשיריו, אבל הם תמיד נשמעו יפים, מיוחדים וחד־פעמיים, כאלה שאף אחד לא יכול לשחזר מלבדו.

ואז הוא חזר בתשובה.

הייתי נערה צעירה, אבל גם אני, כמו רענן שקד, התבוננתי במהלך הזה בחשש אמיתי. הנה זה קורה לו, מה שקורה לכל האמנים. סיבוב כזה שהם עושים כשהם מפורסמים, ואחריו השירים כבר לא יהיו טובים. עכשיו הוא יתחיל לתת שיחות מוסר כי הוא גילה את האור וכולם צריכים לעשות כמוהו.

לקח לי זמן לחזור ולהאזין לו מחדש. היה לי קשה עם החזרה בתשובה שלו, למרות שבעיניי, דרך השם היא הדרך הטובה ביותר להלך בה בעולם. בסיפור של אביתר זה לא התאים לי.

כשיצא האלבום "עומד על נייר" וחברותיי דקלמו בדבקות ובהשתוקקות את "תחרות כלבים", לא רציתי להאמין לו. רציתי להיצמד לתפיסה שאימצתי, כי אם הוא חזר בתשובה, הכול עכשיו ציני ומזויף, ואין סיכוי שמה שהוא שר זה מה שהוא מרגיש.

מסקנות של יהודים

כשחזרתי להאזין לו עדיין הייתי סקפטית. בררתי באופן שיפוטי את שיריו, יצרתי מיון בין אביתר של פעם לאביתר של היום. כמעט לא נתתי צ'אנס לשירים מהאלבומים החדשים.

השינוי חל כשהתחלתי לשים לב שאני לבד במשחק הזה. שכל השיפוטיות, הביקורת והפרשנות הצינית להתנהלותו היו רק אצלי, בעוד כל הסביבה שלי - חילונים ודתיים, גרופים וגם כאלה שאביתר לא בהכרח עשה להם את זה - הציגה תמונה אחרת. כזו שגרמה לי לחשוב שאולי אני מספרת לעצמי סיפור ומתעלמת מהמציאות רק כדי לא להכיר בזה שאביתר צודק.

ואני רוצה להתעכב על המילה הזו.

יש לי נטייה להתבלבל בין אמת לצדק. לפעמים כשאדם מדבר ממקום אמיתי, אני ממהרת לאמץ את תפיסתו כתפיסה צודקת. אבל כשהסרתי את המסכה והסכמתי להאזין באוזן בלתי שיפוטית, נוכחתי שאין פה עניין של צדק.

העובדה שאביתר התחיל ללבוש כיפה וציצית ולהתפלל לקדוש ברוך הוא לא אומרת שהוא צודק, אלא שהוא אמיתי.

והאמת הזו עדיין מלאה עומקים וחיפוש, והיא עדיין מכילה את אביתר חסר האונים, המתמודד, החווה והמבטא הכול בפשטות, העומד על הנייר. אותו אביתר שהאיר לי בנעוריי פינות חשוכות בנפש.

בסופו של דבר, הצפייה בדוקו והמפגש המחודש עם אביתר אילצו אותי להתבונן בעיקר בעצמי. בפחד שלי משינוי, גם אם הוא לכיוון הקדושה, בצורך שלי שאנשים שאני אוהבת יישארו כפי שהכרתי ובנטייה שלי לבלבל בין אמת שאנשים פוגשים, לבין צדק שהוא ערך מחייב גם כלפיי.

ואולי זה מה שהופך את אביתר לדמות כל כך מטלטלת. לא מפני שהוא מבקש לשכנע, אלא מפני שהוא נאמן למסע שלו, גם כשהוא מגיע למסקנות שהגיעו אליהן אלפי יהודים לפניו.

ואם יש משהו שנותר בי אחרי שעתיים על הספה, זו ההבנה שהאמת הזו, הלא פתורה והלא סגורה, היא בדיוק הסיבה שעדיין אי אפשר להפסיק להקשיב לו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il