את השיחות האלה אני מגלגלת בראש שבוע לפני שהן קורות. איך בדיוק אגיד את זה, באיזו נימה. ומה אעשה אם הוא יתנגד או ייפגע עד עמקי נשמתו. שיחות הפרידה האלה הן כמו מחזה שאני מביימת בדמיוני עד שהוא נפתח, ואז - כשהן באמת קורות - כל מה שתכננתי מתפורר והלב פשוט דופק ואני מנסה להיות אנושית.

יצאנו איזה תקופה, הוא ואני. גבר מיוחד וחכם, עם הומור מהסוג המתחכם שקשה מאוד לפגוש. היו לנו אותם תחומי עניין - ואיזו מתנה נדירה זו, בהיכרויות של פרק ב', למצוא מישהו שאת יכולה לדבר איתו שעות עד שהקפה מתקרר והלילה כמעט מגיע אל סופו.

אבל לאורך זמן דברים החלו להתגלות. מרכיבי אישיות שבהתחלה נראו זניחים התחילו להצטבר לכדי משקל שקשה להתעלם ממנו. התלבטתי שבועות אם להמשיך, עד שהבנתי שאם הספק ממשיך לכרסם, כנראה אין ספק.

בסופו של דבר אזרתי אומץ. אמרתי לו שחשבתי הרבה, ותודה על מה שהיה בינינו, אבל משהו בתוכי אומר לי שלא נכון להמשיך.

נשמעה שתיקה. הוא נשם עמוקות ואחר כך אסף את עצמו ואמר: "אוקיי. אני מכבד את ההחלטה שלך". רגע נוסף של שקט, ואז: "אבל אם זה בסדר, אני רוצה שתגידי לי מה הפריע לך. ובבקשה בלי פילטרים. אני רוצה לשמוע את האמת הקשה על עצמי".

"בשביל מה זה טוב", התנגדתי. "לי זה לא התאים, יכול להיות שמחר אתה תהיה הזהב של מישהי אחרת. הכול בסדר אצלך, אל חשש".

"לא", הוא התעקש. "אני באמת רוצה לשמוע. כי את הבחורה השלישית שנפרדת ממני ברציפות, ולפני כן הייתי במערכות יחסים ארוכות ומוצלחות. אני מנסה להבין מה השתבש".

אז אמרתי לו הכול. את הדברים הקטנים שהפכו לגדולים, את מרכיבי האישיות שזיהיתי שאני פשוט לא יכולה להמשיך איתם. והוא שמע והקשיב בסבלנות ולבסוף אמר: "זה קשה, אבל ממש תודה על זה".

ופתאום, אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אמרתי: "עכשיו תורך להגיד לי".

הוא לקח עוד נשימה והתחיל לדבר. דברים מדויקים עד העצם. דברים שעמוק בפנים ידעתי שהם נכונים אבל לא תמיד הייתי מוכנה לשמוע. ולרגע עלה בי הצורך להתנגד לחלק מהתוכן, אבל כבשתי אותו. שבי ותקשיבי לו, ציוויתי על עצמי, הוא יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר. וכשהוא סיים אני זו שנשמה עמוקות. "תודה", אמרתי.

זו הייתה הפרידה הכי יפה והכי בשלה, והייתי אומרת שגם הכי מרגשת שחוויתי בחיי. היינו שם יחד, שני אנשים בוגרים שבאמת ניסו להפיק מהמפגש הזה את המרב.

ומאז עבר איזה זמן, והשבוע קיבלתי הודעה מפתיעה ממנו. "אני רוצה שתדעי שקצת אחרייך נכנסתי לזוגיות", הוא עדכן. "הכרתי מישהי מדהימה ונראה שזה הולך לכיוון ממש טוב, הריבאונד הכי טוב שהיה לי בחיים".

קראתי את ההודעה וחיוך התגנב אל פניי. התרגשות שלא ידעתי איך להסביר. על ההזדמנות להיות התחנה הזו בדרכו, ה"כמעט" הזה בשביל המוביל למה שבאמת אמור להיות.

"עד שלא תהפוך את התת־מודע למודע, הוא יכוון את חייך ואתה תקרא לזה גורל", אמר פעם קרל יונג. האם אנחנו באמת מוכנים לפגוש את האמת הקשה על עצמנו, את המרתפים החשוכים, את הדברים שהיינו הכי נבוכים שידעו עלינו? כמה אנחנו מסכימים להתקלף? כמה אנחנו מסכימים להיסדק?

כי זה מה שנדרש כדי לצאת מהלופ. לא עוד ספר ניו־אייג'י שיספר לנו כמה אנחנו בסדר בדיוק כפי שאנחנו, אלא נכונות אמיצה וכואבת לשמוע מהאנשים הכי קרובים אלינו מה הם באמת חווים כשהם איתנו.

וכמה זה מפחיד. וכמה קל יותר להאמין שהבעיה היא בהם. כמה נוח להאשים את הגורל, את התזמון, את האדם בצד השני שלא יודע להעריך אותנו. אבל בתוך הפחד לגלות על עצמנו את הרע מכול טמונה גם הזדמנות אמיתית. כי כל מפגש עם אדם אחר הוא מראה. כל מערכות היחסים שלנו - עם חברים, בעבודה, בעולם ההיכרויות, אפילו באוטובוס - הן מתנות שיכולות ללמד אותנו משהו מהותי על מי שאנחנו באמת ולמה הדברים לא עובדים לנו. האם אנחנו מוכנים לשמוע את התשובה עד הסוף בלי להתגונן?

עד שלא נסכים לעשות את זה, עד שלא נלמד לשבת עם הבושה ואי־הנוחות ולפגוש את עצמנו דרך עיניים אחרות, נמשיך לשוב אל אותו המקום. נמשיך לחזור על אותן הטעויות. נמשיך להיתקע בתוך הלופ הקבוע שלנו, ונקרא לזה גורל.