בריאיון שנערך ב־15 בינואר לערוץ טלוויזיה הודי עם העיתונאי ראג’דיפ סרדסאי, הכריז המנצח זובין מהטה בגאווה כי ביטל את כל הופעותיו המתוכננות בישראל בשנה הקרובה – בשל התנגדותו לדרכו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטיפול בסוגיה הפלסטינית.
מהטה, בן 89, שכיהן במשך כחמישים שנה כמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הוסיף כי הוא מקווה שנתניהו יובס בבחירות הבאות – אך טען שזה לא סביר, משום שלראש הממשלה “יש רוב גדול בכנסת, שמורכב בעיקר מיהודים דתיים”. זוהי אמירה גורפת ושגויה, שגם כך צורמת – אך מהטה אף לא טרח להזכיר מילה אחת על טבח חמאס ב־7 באוקטובר, שזכה כידוע לחגיגות ברשות הפלסטינית.
לפחות בדבר אחד היה המאסטרו כן: הוא הודה בגלוי שאינו מפריד בין אמנות לפוליטיקה. כשנשאל אם אפשר להפריד בין השתיים, השיב: “אני לא יכול – ומעולם לא יכולתי. ויש לי קולגות רבים שחושבים כמוני”.
הכי מעניין
בין אותם קולגות נמצא גם דניאל ברנבוים, שהוזכר בריאיון כמי שפעל שנים נגד מה שהגדיר “הכיבוש”, ביקר ברמאללה, עבד עם מוזיקאים ערבים וייסד תזמורת משותפת לישראלים ולפלסטינים – תזמורת ה”דיוואן המזרחי־מערבי”. מהטה עצמו ציין כי הוא עומד לצאת עמה לסיבוב הופעות באירופה.
מאחר שהתזמורת הזו נוסדה ב־1999 יחד עם אדוארד סעיד – אינטלקטואל אנטי־ישראלי קיצוני – ניתן להניח שההרמוניה בין נגניה מושגת באמצעות שיח מוסרי אחיד נגד ישראל בכלל ונתניהו בפרט.
אין בכך שום חידוש. לא מעט אמנים נוהגים לאמץ עמדות שמאל אופנתיות, לעטות הילה מוסרית – וגם למכור כרטיסים. מה שמקומם באמת הוא כפיות הטובה של מהטה כלפי מדינה שהרעיפה עליו כבוד והערצה לאורך כל הקריירה שלו.
בניגוד למה שנרמז בריאיון, נגינת ואגנר מעולם לא נאסרה בישראל בחוק. מדובר בטאבו תרבותי שנבע מרגישות עמוקה לניצולי שואה. כשמהטה ניצח על יצירה של ואגנר ב־1981, קהל זועם קטע את הקונצרט בצעקות.
אז טענו תומכיו כי “יש להפריד בין האמנות לאמן” – גם כשמדובר במלחין המזוהה עם הנאציזם. מעניין שמהטה הצליח לאמץ את העיקרון כשמדובר בוואגנר, אך מסרב להופיע בישראל בשל מדיניות של ממשלה נבחרת, בטענה שאינו יכול – ואינו צריך – להפריד בין מוזיקה לפוליטיקה.
צילום: באדיבות המשפחה
את התגובה החריפה ביותר סיפק עו”ד איציק בונצל, אביו של סמ”ר עמית בונצל ז”ל, שנהרג בלחימה בעזה בדצמבר 2023. במכתב פתוח כתב בין השאר כי הוא חש לא צער אלא בוז עמוק, והעמיד מול מהטה את דמותם של הלוחמים – “המנצחים האמיתיים” של העם הזה.
לדבריו, מי שפגע ברגשות ניצולי השואה בשם “חירות אמנותית” אינו יכול להטיף מוסר לראש ממשלה שנבחר להגן על שארית הפליטה. ובשעה שנתניהו עומד, כהגדרתו, בקו החזית של “לעולם לא עוד”, מהטה בוחר במחוות פוליטיות ריקות ובהימנעות מן הבמה.
“היעדרותך אינה עונש”, כתב בונצל, “אלא ניקוי אורוות מוסרי”. ישראל תמשיך ליצור, לנגן ולנצח – לא בזכות מנצחים אורחים, אלא בזכות בניה שנפלו והם חקוקים על לוחות הזיכרון.
דבריו של בונצל הם, במובן העמוק ביותר, המוזיקה האמיתית.
עוד כתבות בנושא
