לפני כמה ימים ישבתי במשרד, והיה הרבה רעש במרחב סביבי. כדי להתרכז חיברתי אוזניות למחשב והאזנתי לאלבום שלם של זמרת שאני אוהב. בהליכה חזרה מהמשרד לרכבת הביתה, כשרציתי לשמוע שיר שזמזמתי מתוך האלבום ששמעתי רק שעות ספורות קודם לכן, הוא לא הופיע עוד באפליקציית הסטרימינג שלי.
איכשהו תמיד חשבתי שמוזיקה נמצאת מעל הכול. מעל חדשות, מעל פוליטיקה, מעל מריבות. מוזיקה מאפשרת לאנשים להיות יחד אפילו אם הם אינם מסכימים על שום דבר אחר. לפני כמה שנים הייתי בליסבון בהופעה של רדיוהד. עמדנו צפופים ליד הבמה, אנשים מכל העולם. לידי עמד מעריץ ממרוקו, מאחוריי אחד אחר מאיראן. כששמעו שאני מישראל, זה לא עניין איש. באנו לשמוע מוזיקה.
בחודשים האחרונים התחושה הזאת הולכת ומתפוררת. יוזמות כמו No Music For Genocide מבקשות להזכיר לנו שמוזיקה, מתברר, היא כבר לא רק מוזיקה. מאסיב אטאק, אחד ההרכבים המזוהים ביותר עם מחאה פוליטית, לא הסתפקו בהתבטאויות, אלא גם בפעולות. במהלך הופעותיהם הוקרנו דימויים של יחיא סינוואר, הטרוריסט ואדריכל טבח 7 באוקטובר, כחלק ממיצג מחאה נגד המלחמה בעזה.
הכי מעניין
מכאן הדרך לחרם תרבותי הייתה קצרה. לא חרם על ממשלה, אלא על קהל, על מאזינים. ישראלים שנכנסים לשירותי סטרימינג מגלים לפעמים תופעה מוזרה: האמן קיים, אבל האלבומים המרכזיים שלו לא. נשארו רק שיתופי פעולה, פסקולים, שירים "מהצד". זו לא תקלה טכנית ולא באג זמני, אלא חסימה גיאוגרפית. כתובת IP ישראלית מספיקה כדי להפוך מאזין לבלתי רצוי.
הרשימה לא קטנה: אמנים גדולים, אמני אינדי, כאלה שגדלנו עליהם וכאלה שגילינו רק בעת האחרונה. מקצתם כבר חסמו בפועל, אחרים חתמו על קריאות לחרם. בסך הכול, לא מחאה אלא ענישה קולקטיבית שקטה. לא דרמטית, לא רועשת. המוזיקה פשוט חסרה, חסרה באוזניות שלנו, בסלון שלנו, בבתי הקפה שלנו.
עוד כתבות בנושא
אם ניקח לדוגמה את האפליקציה שאני משתמש בה, ספוטיפיי, העלות לצרכן ישראלי היא 24 שקל בחודש לצרכן יחיד, מחיר תחרותי יחסית לצרכן אמריקאי (40 שקל לחודש) אך יקר יחסית לצרכן ממרוקו (13 שקל לחודש), אך בתמורה הצרכן הישראלי מקבל מוצר פגום, מוצר המפלה על בסיס לאום בלי להניד עפעף. אותם אמנים שחוסמים את ישראל בשם ה"מוסר", לא מעלים בדעתם לחסום את שיריהם במשטרים אפלים המדכאים נשים למשל. מעניין שדווקא בישראל מופעלים חרמות תרבותיים דיגיטליים, ואילו במדינות שאינן דמוקרטיות כמו למשל ערב הסעודית, מצרים או וייטנאם, המוזיקה זמינה כרגיל.
אך המוזיקה היא רק קו ההגנה הראשון שקרס. המדרון החלקלק כבר כאן, והוא מאיים להחשיך גם את מסכי הטלוויזיה שלנו. האם השלב הבא יהיה דרישה לחסימה גיאוגרפית של סרטים וסדרות? המחר שלנו עלול להיראות כמו גטו דיגיטלי: נטפליקס או דיסני פלוס בלי התכנים שיוצרים נגד ישראל חתומים עליהם. ברגע שהאפליה הזאת מתנרמלת במוזיקה, הדרך לחסימת המסך הקטן והגדול קצרה מתמיד.
הניסיון ליצור לישראלים "מסך ברזל דיגיטלי" הוא קריאת השכמה. עלינו לדרוש מחברות הענק הבינלאומיות לא לאפשר ליוצרים להשתמש בפלטפורמות שלהן ככלי לאפליה לאומית פוליטית. מוזיקה ותרבות נועדו להיות גשר; ברגע שהן הופכות לקיר, הן מאבדות את נשמתן האוניברסלית.
עוד כתבות בנושא
