תארו לעצמכם שארצות הברית תגביר את איומיה לספח את גרינלנד, או אפילו תתחיל לפעול בכיוון הזה. מה יקרה? לכאורה, אירופה תגיב בתוקף. גרינלנד היא דנמרק, דנמרק היא האיחוד האירופי ונאט"ו, ומדובר בהפרה בוטה של ריבונות טריטוריאלית – בדיוק מה שאירופה תמיד מטיפה נגדו.
אבל במציאות? היסוס, מחלוקות פנימיות, ובסופו של דבר – כלום.
עוד כתבות בנושא
לא בגלל שאירופה לא מבינה את חומרת המצב. אלא בגלל שחסרים לה שני דברים בסיסיים: תיאום אסטרטגי ורצון פוליטי אמיתי להתעמת עם אמריקה כשמדובר בביטחון.
הכי מעניין
במזרח אירופה השתיקה תהיה מוחלטת. פולין והמדינות הבלטיות לא יגידו מילה. למה? כי יש להן טילים אמריקאיים על האדמה, ורוסיה נראית להן איום קיומי. החשבון פשוט: עדיף אמריקה דומיננטית מרוסיה או סין. אוקראינה, שתלויה לגמרי בכסף ובנשק אמריקאי, גם היא תשתוק.
דרום אירופה תלך בדרך אחרת אבל לא פחות צפויה. איטליה של מלוני כבר בחרה בצד האטלנטי. רומא תגדיר את העניין כבעיית ביטחון צפון-אטלנטית, לא כשאלה של ריבונות. התיישרות עם וושינגטון תנצח כל עיקרון משפטי.
בריטניה תסתתר מאחורי "היחסים המיוחדים" שלה עם אמריקה. הרבה דיבורים על נאט"ו ויציבות, אפס עימות.
גרמניה וצרפת אולי יביעו דאגה ויקראו לדיאלוג. אבל אחרי ההצהרות? כלום. ברלין תלויה בהגנה אמריקאית והצבא שלה לא מוכן לכלום. פריז תדבר בקול גבוה יותר, אבל בלי קואליציה אין לה דרך להשפיע.
עוד כתבות בנושא
מדינות צפון אירופה יהיו במבוכה. שוודיה ופינלנד זה עתה הצטרפו לנאט"ו, והן לא ירצו לקלקל את מה שבנו עם וושינגטון. גם אם הסנטימנט שלהן נתון לדנמרק.
דנמרק תישאר לבד. עם טיעונים משפטיים, פניות דיפלומטיות, ו"סולידריות אירופית" שנשארת רק על הנייר.
האיחוד האירופי יפרסם הצהרות על מחויבות למשפט הבינלאומי. אבל לא יטיל סנקציות משמעותיות. האחדות היחידה שתישמר תהיה אחדות של אי-עשייה.
משבר גרינלנד כזה יחשוף משהו עמוק יותר: הכוח האירופי הוא כוח של מילים, לא של מעשים. כשבעל ברית מרכזי פועל בצורה חד-צדדית, אירופה מוחה – ואז משלימה.
הלקח הזה חורג הרבה מעבר לאזור הקוטב הצפוני.
קחו את הביקורת האירופית על ישראל בעזה. היא חריפה, מוסרנית, ומלווה באיומים על בידוד דיפלומטי. אבל תרחיש גרינלנד מזכיר לנו משהו: זעם אירופי כמעט אף פעם לא הופך למדיניות קונקרטית.
גם כשאירופה מגנה את ישראל, היא ממשיכה לקנות ממנה טכנולוגיה צבאית, לשתף פעולה במודיעין ובסייבר. גרמניה רכשה חץ-3 במיליארדי יורו. זה לא חריג – זו הנורמה.
ישראל לא צריכה להתעלם מאירופה, הרי מדובר בשותפת הסחר הכי גדולה שלנו, אבל היא חייבת להבין אותה. הלחץ האירופי הוא לרוב פוליטיקה פנימית ואיתות מוסרי, לא נכונות לשלם מחיר אסטרטגי אמיתי. מדינות שלא מצליחות לאכוף את הגבולות שלהן לא יאכפו את הגבולות של אחרים.
ההיסטוריה מלמדת: כבוד בא אחרי תוצאות. כשישראל תוכיח שהיא מסוגלת לבלום ולהביס את האיום האיסלאמיסטי – אותו איום שאירופה עצמה לא הצליחה להתמודד איתו ברצינות – המבקרים של היום בשקט ישנו דעה.
עוד כתבות בנושא
מבחן גרינלנד מלמד אמת פשוטה: בפוליטיקה בינלאומית, כוח לא נמדד בגינויים אלא בתוצאות. ישראל צריכה לזכור את זה, ולא להתרשם יותר מדי מהרעש האירופי.