יכול להיות שעכשיו היינו מתפייסים.
יכול להיות שמתישהו בשמונה השנים מאז שעזבת, היינו מוצאים על מה לריב והיינו כנראה רבים ממש.
ולא ריב של התחלה, על דברים קטנים וראשוניים שנראים בלתי נסבלים. כאלו שנטיתי לחשוב אז שאם צלחנו אותם אז הנה, אנחנו חסינים. לא. ריב שדורש היכרות עמוקה יותר, של חיים משותפים. של זוג שסיים את שנות ההיכרות הראשוניות, והתחיל להסתבך בתוך עצמו.
הכי מעניין
יכול להיות שהיינו עוברים משבר ומגלים ששום דבר אחריו לא השתנה. מגלים שהדפוסים האישיים והזוגיים שלנו המשיכו גם אחרי שהכאבנו אחד לשנייה, גם אחרי שהבטחנו הבטחות, שביקשנו לנסות. אולי אפילו משבר נוסף, שכבר אין בו תמימות, היה תוקף את חיינו. מחייב אותנו להבין שלא נותר לנו דבר מלבד הבחירה אם להישאר.
יכול להיות, ואפילו סביר להניח, שהדברים המשוגעים שקרו בבית שלנו ובמציאות הכללית בארץ ובעולם בשמונה השנים האחרונות, היו חודרים את החברות ששמרה עלינו בתחילת הדרך, זו שהגנה על אהבתנו מפני עומק החיים עצמם.
רזיאל שבח ז"ל. | צילום: מתוך האוסף הפרטי
אולי כבר לא היינו חסינים. אולי 12 שנות הנישואין שלנו לא היו אלא התחלה טובה מדי, צעירה מדי, של קשר שעדיין לא נבחן באמת. דרך שהמהמורות הקלות שבה לא איימו על החברות, על האהבה, על השותפות. אולי השנים הללו היו פתיח לשנים ארוכות שבהן היינו נדרשים ללמוד זה את זו מחדש.
יכול להיות שסביב גיל 35, כשפרצה הקורונה, אילו נכחת בה, הפערים בינינו היו מתגלים. ואז מתעצמים ומרגישים כבדים, אולי כבדים מכדי שנוכל עוד להניע אותם הלאה וקדימה בהישענות רק על האהבה הפשוטה שהייתה לנו. רק על הקלילות שהתהדרנו בה.
בצל המרד
יכול להיות שהתבגרות הילדים הרכים שלנו, אילו נכחת בה, הייתה מגלה בכל אחד מאיתנו הורות שונה, מנוגדת, מלאה קונפליקטים שהיו חודרים למרחב הזוגי שלנו, מאיימים עליו, מאלצים אותנו להתבגר מהר יותר משיכולנו.
אולי חוסר הסכמה על הדרך, אולי רצון לא ממומש של אחד מאיתנו שהיה מתבטא באמצעות הילדים. אולי מרד אחד מצידם, או מרד שני, או שלישי, היו דוחקים אותנו אל פי התהום כשכל מה שיש לנו זה לאחוז זו בזה, וזה לא מספיק.
יכול להיות שהמלחמה, הכאב הנורא שהיא הביאה, דרכי המאבק השונות, החטופים, שאלת הגיוס, שאלת לימוד התורה - יכול להיות שכל אלו היו גומרים עלינו. מפוררים לנו את החברות, מונעים מאיתנו את האפשרות לדבר בלי להיפגע, מבלי להתלהם.
יכול להיות שאז הפער כבר היה גדול מדי, עד כדי מחשבה כואבת על פרידה. מחשבה שאולי היינו נבהלים רק מעצם קיומה, אחר כך מתרגלים אליה, ואז נותנים לה לשלוט.
אני מנסה להגדיל אותך איתי, להחיות את הזיכרון שלך בתוכי, מנסה לדמיין אותך מתבגר, נסדק, משתנה, מתחולל ומתהפך
זה היה יכול להיות הגיל. המשבר המובטח שמגיע איתו, ההתבוננות לאחור והחיפוש אחר כל ההחמצות הבלתי נמנעות, היו מביאים את הטלטלה הגדולה ואת השאלה אם זה שווה את זה. האם כדאי להילחם על זה. שאלות שרשאים לשאול רק זוגות שהספיקו להיות יחד הרבה יותר ממה שהיינו.
אתה מבין, אהובי, אני ממשיכה לאהוב אותך בדיוק כפי שהיית. על כל מלאות חייך, על כל דעותיך ורגשותיך שבחרת לחשוף בפניי. אבל אני לא יכולה לא לחוש כאב על מה שלא הספקתי, שלא הספקנו שנינו. לחשוף ולהיחשף גם למה שטרם ידענו אז על עצמנו.
אתה מבין, אתה נשארת מי שהיית.
ואני אוהבת אותך שם, בדיוק כפי שאהבתי. נשארת אהוב, צעיר, יודע כול, מגולף בידי השנים, אבל לא די מגולף.
אבל אני אינני עוד כפי שהייתי.
אינני אותה רעיה ולא אותה אמא, אינני גבעול ירקרק וטרי שבטוח שהוא עץ תמיר ומוריק.
היום אני אישה שכרוכה בעומק הכאב שלה, שנחבטת שוב ושוב בלבד הזה שרצח אהובה זימן לפתחה. אמא שילדיה בגרו מהר מדי, דמעו הרבה מדי, ראו יותר מדי, ולא רק בגלל אביהם הנרצח.
רזיאל שבח הי"ד | צילום: מרים צחי
ואני מנסה להגדיל אותך איתי, להחיות את הזיכרון שלך בתוכי, בדומה ובשונה, מנסה לדמיין אותך מתבגר, נסדק, משתנה, מתחולל ומתהפך.
אני רוצה להאמין שאילו היית כן, היינו גדלים ביחד. מתבוננים כל אחד בגדילת האחר ומדביקים פערים. לא תמיד באהבה קלה. לרוב בעבודה, בעייפות. בהחלטה יומיומית לצעוד ביחד, לא לוותר על הדרך, גם אם היא איטית ומתישה.
ואני מבינה, בתוך האמונה הזו, שהדרך חייבת לכלול גם את השברים האלו שלא היו. אלו שבאופן כמעט מטורף אני מתגעגעת אליהם, כואבת את החמצתם, כועסת, כל כך כועסת שלא זכיתי לשבר כזה, איתך. לא זכיתי לראות אותנו נסדקים ואז בוחרים זה בזו מחדש.
ויכול להיות שהוא היה מגיע, השבר. ושהוא היה כואב, ושאחריו, ממש כעת, בגיל ארבעים של שנינו, הוא כבר היה מאחורינו. עוד שכבה של זוגיות שעמדה במבחן, שכמעט נשברה וזכתה להתבגר.
אילו רק יכולתי לבקש שתחזיק אותו איתי, שלא תחשוש מפניו. אילו רק יכולתי, אי אז בבוסריות שלנו, להרשות לנו עימות שכזה, לבחור להאמין שיש אותנו גם מעברו השני. אילו רק יכולתי להתבונן בנו בהקלה, בהבנה אמתית, באישור תקיף, שאין לנו כלום, מלבד אותנו.
אילו רק, יכולתי להאמין גם היום שתחכה לי, שתחכה איתי.
עוד כתבות בנושא
