ניסיתי לחשוב איך אני מרגישה בנוגע לכך שהגעת לגיל ארבעים. להרגיש מה מבחינתי המשמעות של המספר הזה לגביך. האם הוא מיוחד יותר, כואב או מציף יותר משאר ימי ההולדת שחגגתי לך בלעדיך? האם יש ביום הזה השנה משהו שלא היה בשנים קודמות?

אני רוצה להאמין שהשגרה שבחרתי לקיים עם הילדים בכל שנה ושנה ביום המיוחד הזה שלך נותנת לך ממש כמו שהיא נותנת לנו - קצת נחת וסיפוק. וזאת מהידיעה שנתנו נוכחות ליום הזה, כפי שהיית חי את כל חייך השלמים תמיד. בתרומה, בנתינה ובחסד.

אבל משהו בתאריך העגול הזה ביקש ממני מבט קצת יותר רחב, על יום ההולדת שלך השנה. להסכים, אולי לראשונה, גם לספר לך מה אתה מחמיץ בהיעדרך הפיזי פה בעולם.

אילו חזרת לחגוג איתנו השנה, בוודאי הייתי מכינה עם הילדים ארבעים כרטיסיות ובהם ארבעים אירועים שהתרחשו בהיעדרך, ובהם נוכחותך החסרה הדהדה ולא הרפתה.

בכרטיסיות הייתי מפרטת כמובן את המציאות המשוגעת, את הקורונה והמלחמה, את טראמפ ואת הבינה המלאכותית, אבל ממילא לא תאמין לאף אחד מהסעיפים הללו, אז נדלג עליהם ונישאר במוכר ובידוע. בחיינו הפשוטים, המשפחתיים, ובפרטים שהולכים ונצברים, שאני צריכה להשלים לך.

יש מלא אחיינים שנקראו על שמך, רזיאל, מאז הלכת. אני לא יודעת איך לספר לך את זה, אבל הפכת לסלב המשפחתי ושמך הנדיר והייחודי הפך לשגור בפי כולנו. בכל משפחה גרעינית במשפחתנו הרחבה יש רזיאל קטן אחד שכבר גדל וממשיך לגדול, לאורך או לצידך.

הבית שלנו גדול. כן, זה מרגיש שגם הגודל הזה לפעמים כבר לא מספיק - אבל הבית הפצפון שלנו הוכפל אחרי מותך, בתוכניות שתכננת אתה. כלומר שתכננתי אני, ואתה זרמת.

גם בית הכנסת שכל כך אהבת שינה את פניו. בקרוב ממש, בעזרתם הנדיבה של כל מי שליבו חפץ, הוא ישתנה שוב, והפעם למקום גדול ויציב שיתאים לגודלה של הקהילה שלנו, שגם היא גדלה. גדלה עד כדי כך שאפילו אני, הפטפטנית הגדולה, מגלה שיש פה משפחות שאני לא מכירה ואין לי מושג מתי הן הגיעו, איפה הן מתגוררות ואיך קוראים לילדים שלהן.

מי שהנצח דבק בו

לרננה יש רישיון נהיגה. מובן שדילגתי על דברים נוספים שקרו לה ולנו במרוצת השנים, כמו העובדה שהיא עומדת לסיים את בית הספר השנה, ושהיא גרה כרגע בחווה של משפחת נמיר.

יש למשפחת נמיר חווה משלהם. תראה מה זה, בסוף הם הלכו על זה. עזבו את החווה שלנו והקימו אחת חדשה ואפילו גרפו את הבת שלך להיות בצוות רועי הבקר שלה.

יש לנו כלבה. קוראים לה לילי, ואם תצרף את האנרגיה שלך ושלי יחד, עדין לא תצליח להגיע לזו שלה. ולפני שתתעצבן, אני יודעת, היא באחריותי, כן, אני יודעת, אני אחראית על הטיולים שלה, גם על האוכל. כן־כן.

נעמי כבר שביעיסטית. עדיין דרמטית, עדיין שובבה ברמות, אבל כבר שביעיסטית!

מרים הלכה בעקבות אחיותיה והיא באולפנה עם פנימייה. היית מאמין? זוכר איך היא הייתה מחוברת הביתה? זוכר איך פעם הרגעת אותי ואמרת - "נראה לך שבגיל חמש עשרה היא עדין תרצה לישון איתנו במיטה?", אז צדקת. לחלוטין צדקת.

למלכה הייתה בת מצווה לפני שנה ומאז היא הפכה לבייביסיטר ולעובדת הכי מצטיינת שפגשתי, וכל זה בלי להפסיק להיות גם תלמידה טובה. אני חושדת שהיא במשימה להתעשר ולדעת הכול כדי לצאת לכבוש את העולם.

עובדיה התחיל ללמוד לבר מצווה. כן אני יודעת, אני היסטרית, יש לו עוד כמעט שנתיים. אבל בוא, ההיסטריה קשורה בזה שאין לו אבא. אם היית פה, זה בטח היה אחרת.

בניהו כבר בכיתה ג', והוא מתוק וחכם כמו כולם פה. וגם נורא אוהב לספר לכולם שהוא לא מכיר את אבא שלו. היה נחמד אם מפעם לפעם היית בוחר להתגלות אליו בחלום או משהו.

משה זר נפטר. אני בטוחה שאני לא מחדשת לך, והוא גם לא היחיד שאיננו עוד. אבל יש אנשים שהיה נדמה שהנצח דבק בהם, וכשהם הולכים לבסוף זה כאילו הם בחרו בכך וביקשו להמשיך את שליחותם ופועלם בעולם ללא גוף.

ולגביי, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. הייתי ממליצה לך לכתוב את שמי בגוגל אבל אני חוששת שתגיע לראיונות שלא בהכרח ישמחו אותך, או גרוע מזה, לטוויטר שלי. אני חושבת שבסך הכול היית שמח לראות את פועלי מאז שהלכת, ואולי אני סתם מספרת את זה לעצמי. ואולי זה לא באמת משנה או חשוב.

משום מה, כשאני חושבת מה היה אילו חזרת היום וחגגת איתנו את שינוי הקידומת, נדמה לי שקצב חיינו בוודאי היה מהיר עוד יותר. הרצון הלא נגמר שלך לחיות את החיים היה נדבק בכולנו ומביא אותנו אולי למימוש רב יותר בתחומים מגוונים.

אני מתאמצת לחוות במקומך עד כמה שאפשר את כל ההחמצות שלך, לחיות את החיים שהותרת אחריך בכפל כפליים מכל בחינה, ומקפידה שההיעדר לא ימנע מאיתנו לגדול ולרוץ קדימה כמו שרצית.

ואולי זו המתנה היחידה שעוד יש לי לתת לך, החיים שלנו כאן, בלעדיך.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il