מוזיקת מלחמה דרמטית, טיל שמתקרב בהילוך איטי ומאיים לעבר מתקן ישראלי אסטרטגי, ואז – פיצוץ מעלה עשן. כך נראה עוד סרטון, אחד מני רבים מבית היוצר של חיזבאללה, שהופץ במהלך השנה הראשונה למלחמה, לפני היציאה למבצע "חיצי הצפון". בתוך דקות הסרטון כבר רץ בקבוצות ווטסאפ ישראליות, משודר באתרי חדשות וגם במהדורות.
במאמר שפרסמו לאחרונה ד"ר רון שלייפר וד"ר צוריאל ראשי מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל, הם מנתחים את הלוחמה הפסיכולוגית שחיזבאללה ניהל מול ישראל, ושישראל מצידה ניסתה לנהל מולו. אומנם המאמר מתמקד בשנות התשעים עד הנסיגה הישראלית מלבנון בשנת 2000, אבל בימים של מתיחות מתגברת בעקבות חיסול רמטכ"ל חיזבאללה, נראה כי הוא רלוונטי מתמיד. השניים מנתחים כיצד ניצל הארגון את העייפות הציבורית בישראל ואת רתיעתה ממחירים בנפש כדי לקדם את יעדיו. כך, באמצעות מאבק צבאי ופסיכולוגי, הצליח הארגון השיעי להחליש את רצונה של ישראל להישאר בשטח.
השורה התחתונה של המאמר לא מעודדת במיוחד. חיזבאללה בנה אסטרטגיה תודעתית סדורה ומרוכזת, ואילו צה"ל פעל ללא תשתית ארוכת טווח וללא גוף מרכזי שהוביל את הלוחמה הפסיכולוגית. ישראל, קובעים שלייפר וראשי, לא ניצלה את יתרונותיה הטכנולוגיים, המודיעיניים והדיפלומטיים לצורך השפעה כזו. כדי להתנהל היום באופן שונה, הם אומרים, חיוני להבין היכן נכשלנו.
אל"מ אביחי אדרעי | צילום: חיים גולדברג / פלאש 90
המאמר המדובר הוא חלק מגיליון מיוחד של כתב העת Israel Affairs, המוקדש לסוגיות שונות הקשורות לשהייה של צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון בשנות השמונים והתשעים. "בהרבה מובנים מסתמן שאנחנו נדונים לחזור על המציאות ההיא", מסביר ד"ר ראשי, שלצד כובעו כחוקר תקשורת הוא רב־סרן במילואים, שכיהן בתחילת המלחמה כסגן ראש מערך ההסברה הלאומי בחירום. "יש לנו עכשיו רצועות ביטחון מתהוות בלבנון, בסוריה ובעזה, ואנחנו פחות או יותר חוזרים על אותו אירוע: יש שם מנהיגות מקומית דתית, יש קשרים בין החזיתות השונות, יש 'פרוקסיז' שלנו – היום אלו חמולות עזתיות, אז היה צד"ל; יש ארגונים בינלאומיים – בלבנון היה יוניפי"ל, היום יש תכנון להקים כוח ייצוב בינלאומי. במהלך הכתיבה של המאמר אני ורון חשנו תסכול משותף, איך מדינה שאמורה להיות חכמה ומתקדמת לא מצליחה להיות מאורגנת ומתוכננת מספיק בזירה הקריטית הזו של לוחמה פסיכולוגית – גם בלבנון, גם בעזה. כשהחטופים היו בעזה, הלחץ הפסיכולוגי שהופעל כאן היה מעבר למדידה".
והוא הגיע ממקורות פנים־ישראליים, או חמאסיים?
"גם וגם. חמאס ידע להוציא סרטוני חטופים, וידע בדיוק מתי לעשות זאת. הוא למד את זה מחיזבאללה. נסראללה הוא מורה דרך לרבים ורעים סביבנו. כאיש מילואים יצא לי לעבוד מול חיזבאללה הרבה שנים. הם הכניסו את שיטת הפעולה הזו, שבכל כוח צבאי יש צלם – יש מי שתפקידו לירות, ויש מי שמצלם. בשבעה באוקטובר ראינו את זה גם אצל מחבלי חמאס".
לא צילמת, לא עשית
ד"ר שלייפר, מומחה ותיק ללוחמה פסיכולוגית שכתב שורת ספרים בנושא, מוסיף: "חיזבאללה התוו את העיקרון של 'לא צילמת, לא עשית'. מהשטח, הסרטונים עברו היישר אל תחנת הטלוויזיה שלהם, אל־מנאר. אחת מקבוצות הצופים הראשונות היו חיילי צה"ל בלבנון, וזמן קצר אחרי פיגוע ראו צילום מקרוב של החברים שלהם עולים על מטען. פחות ממה שהיה חשוב לחיזבאללה לכבוש מוצב לאורך זמן, היה חשוב להם לצלם את זה ולהניף את הדגל, ולו לעשר שניות. היו משדרים את זה בלופ. זה השפיע על השיעים בדרום לבנון, ואז על לבנון כולה, על המזרח התיכון ועל אירופה וארצות הברית".
תן דוגמה להשפעת הלוחמה הפסיכולוגית של חיזבאללה על הציבור הישראלי.
שלייפר: "בראש ובראשונה זה המונח 'הבוץ הלבנוני'. זו הברקה רטורית שיש לה השלכות פסיכולוגיות ובעיקר פוליטיות. הם הצליחו להחדיר לנו את הדימוי הזה, שהוא משכנע מאוד".
זה מונח שהם הגו?
"בטח".
כלומר, אתה אומר, למשל, שארגון 'ארבע אמהות' הושפע מלוחמה פסיכולוגית שהגה חיזבאללה?
"זו טכניקה בסיסית ביותר של לוחמה פסיכולוגית, שנקראת 'מנכס לנטל'. המטרה המרכזית של תנועת גרילה שפועלת נגד צבא מדינה מאורגן היא להראות שהמחיר שהוא ישלם יעלה על התועלת. זה לקח בסיסי. בכירי אש"ף למדו את זה בווייטנאם, חמאס העתיק ולמד מהניסיון המצטבר של אש"ף. ככל שתגדיל את התחומים שתַראה בהם לאויב שהנטל כבד יותר, כך תצליח.
"מתחילים במישור הצבאי: כל פעולה צריך להעצים הרבה מעבר לחשיבות שלה. במישור הפוליטי, במיוחד מול דמוקרטיה, אתה מחפש למי יש אינטרס לפעול נגד הממשלה, מגיע אל גורמי אופוזיציה עם אינטרס פוליטי לגיטימי ומחזק אותם. ואז אתה פונה לאזרחים שמתגייסים לצבא וזורע אצלם ספקות. בהמשך אתה פועל גם מול גורמים ניטרליים. למשל, מפגין נגד אומנים מהמדינה שאתה פועל נגדה ומפוצץ הופעות שלהם בכל מיני מקומות בעולם. אתה מסביר שזה מצער אותך, אבל אין לך ברירה אחרת כדי לקדם את מטרתך. בפעם הראשונה מביאים משטרה ומפנים את המפגינים, אבל בשנה הבאה אולי לא מקיימים אירוע כזה, כי כבר לא רוצים להסתבך. כך מקטינים את הרצון להגיע לעימות, עד שזה מגיע למזוודות הכסף מקטאר כדי לקנות שקט.
"לוחמה פסיכולוגית לוקחת הרבה זמן והיא עולה בחיי אדם, אבל להם לא אכפת מחיי אדם. זה התחיל כאמור מהצפון־וייטנאמים, שגרמו במכוון לכך שהאמריקנים יפציצו אצלם ואז שלחו את הצלמים שלהם והפיצו את התמונות. זה שחק את החוזק הפסיכולוגי של החברה האמריקנית. ערפאת התחיל לחקות אותם בתחילת שנות השבעים, כאשר מחבלי אש"ף ירו מתוך סברה ושתילה לעבר כוחות צה"ל, וצה"ל השיב אש לעבר מקורות הירי, אבל מקור הירי היה בית ספר, ואז הביאו את התקשורת הזרה שתסקר. כשהעיתונאים שאלו שאלות או לא שיחקו את המשחק, הפעילו נגדם אלימות. בהמשך עברו לשיטה טובה יותר – החליפו את התקשורת הזרה בעובדים מקומיים שרכשו ניסיון, והם החלו לעבוד ככתבי שטח וצלמים עבור סוכנויות הידיעות הבינלאומיות.
ספרו האחרון של ד"ר רון שלייפר, 2024 | צילום: ללא
"כך התגבשה בישראל התפיסה שלהיות בלבנון זה נטל – זה עולה בחיי אדם ובכסף, פוגע בשגרת האימונים של צה"ל, קורע את החברה הישראלית, גורר סיקור שלילי, והנה קיבלת את הנוסחה המנצחת. יחידה קטנה של ארגון הטרור הוציאה את צה"ל מלבנון".
לנצל את הבושה
אם עושים הקבלה לשנה הראשונה של חרבות ברזל, הם הצליחו לזרוע חשש מפני כניסה ללבנון, או שאחרי שבעה באוקטובר ישראל הייתה מחוסנת?
שלייפר: "אני אוהב את הסיפור שהשרה אורית סטרוק מספרת, על קבוצת קניבלים שתופסת קבוצת תיירים ורוצה לבשל אותם. האנגלי מבקש למשאלה אחרונה כוסית ויסקי, האנגלי מבקש קוניאק, והישראלי מבקש שהצ'יף יבעט לו בישבן. אחרי הבעיטה, הישראלי מוציא מיקרו תבור מתחת לז'קט ויורה בכל הקניבלים. כשהאנגלי שואל אותו 'אם יש לך רובה, לְמה חיכית', הוא עונה שישראל לא פועלת בלי פרובוקציה. זה סיפור עמוק שמדבר על חוסר הביטחון שלנו, על חוסר ההבנה לגבי האופן שבו האזור הזה פועל. ואז אומרים לך 'טוב, אז מה אתה רוצה, שאנחנו נהיה כמוהם?'. זו תשובה סותמת פיות, ואסור שהיא תסתום פיות".
ראשי: "במלחמה הזו נשברו הרבה מחסומי פחד. פחדנו מתמרון קרקעי בעזה, פחדנו מלתקוף באיראן. זה לא ייאמן כמה דיונים היו לפני שנתיים וחצי איך לפעול מול אוהל של חיזבאללה בהר דב, והנה השבוע מחסלים את רמטכ"ל חיזבאללה בלי לעפעף".
שלייפר: "'הבוץ הלבנוני' היה הראשון. אחר כך הייתה 'מלכודת המוות של עזה'. 'עזה כולה ממולכדת. אם תיכנסו, תשלמו מחיר עצום'. אז בואו נברח, נעשה עסקה. או המונח של השנה האחרונה, 'החוזה עם המדינה', בנוגע לחטופים. זה דיסוננס קוגניטיבי שנועד להמתיק לנו את התבוסה".
"חוזה עם המדינה" הוא מושג שגורם חיצוני יצר?
"אני לא יודע, אבל ברור שיש כאן הפעלה".
תן דוגמה לנקודה אצל האויב שאנחנו לא לוחצים עליה, אף על פי שאפשר וצריך.
"הבושה. באסלאם בושה גרועה ממוות. הבושה זורקת אותם לחיסול העצמי שהם מבצעים אחד נגד השני, ואנחנו לא מנצלים את זה. למה אנחנו לא מפעילים את הידע העצום שיש לנו למשל על חיי המשפחה המעורערים של האימאמים והמנהיגים? על השחיתות, הזנות, הסחיטה המינית? אנחנו רחמנים וגומלי חסדים, אבל במלחמה צריך להיות כמוהם, כדי שלא תהיה מלחמה".
מה אתה חושב על פעילותו של דובר צה"ל היוצא בשפה הערבית, אביחי אדרעי?
"הוא תופעה חריגה, הוא לא הכלל. כולנו מצפים לראות כיצד קפטן אלה (רס"ן אלה ואויה) תיכנס לנעליו הגדולות. אביחי אדרעי היה הראשון שהעלה את החשיבות של אותה יחידה זעירה בתוך דובר צה"ל שפונה לדוברי ערבית. באופן מסורתי פנו אל ארצות הברית ואירופה. הוא שינה את זה בכוח האישיות שלו, ועמד בהצלחה באתגרים. הוא היה צריך להיות דובר צה"ל הכללי, אבל לא ייתנו לאיזה ערביסט להיות דובר צה"ל".
עוד כתבות בנושא
ראשי: "בישראל צריכים להיות שני מערכים שפועלים בסינרגיה. הראשון הוא מערך הסברה לאומי. כאיש מילואים, בחצי השנה הראשונה של המלחמה הייתי במערך החירום הזה. בהתחלה זה עבד, ואז, מסיבות שונות – כבר לא. בקרוב יתפרסם דו"ח של מבקר המדינה, שנתתי לו עדות לגבי מה שהיה שם. כחלק מהמערך הזה צריכה להיות דוברות ישראלית רשמית בשלל שפות, ממש כמו דוברת הבית הלבן. מערך שמסנכרן בין משרד החוץ, משרד התפוצות, צה"ל, שב"כ – כל הגורמים.
"בנוסף צריך להיות מערך השפעה עולמית. אנשי תקשורת, ערביסטים ועוד, שיושבים על מידע גלוי וגם חסוי. אחד המסמכים האחרונים שכתבתי לפני השחרור ממילואים היה על ההיערכות לקראת כניסה של תקשורת בינלאומית לעזה. יושבים כבר עכשיו צוותים של הבי־בי־סי, הסי־אן־אן וכל יתר הרשתות, ורק מחכים להיכנס. הם ייכנסו, יראו את ההריסות, ידברו עם תושבים. מי נותן לזה את המענה אצלנו? יוזם כתבות? מסביר? אמרו לי שאעזוב את זה, שזו אחריות דובר צה"ל לדבר עם כתבים זרים".
ולדובר צה"ל אין תוכנית? הרי ברור שזו עלולה להיות נקודה בעייתית מאוד.
"דובר צה"ל, שהוא גוף הדוברות הגדול בישראל, לא עובד בסינרגיה. הוא לא יושב לשולחן עגול עם גורמים מתחום הלגיטימציה ומתחום הדין הבינלאומי, מאגף המבצעים ומהשב"כ כדי שיהיה אפשר לעבוד בצורה מסודרת. אומרים: כשנגיע לגשר, נעבור אותו. אבל עשינו כבר מספיק טעויות שאפשר ללמוד מהן, אז למה לא ללמוד?"
קללת השנתיים
כולם מסכימים שיש בעיה, ושמסיבות שונות אין מערך הסברה לאומי וזה לא טוב. אבל במשרד החוץ עובדים בנושא דפלומטיה ציבורית ומביאים משלחות ומכשירים דוברים, ובמשרד התפוצות עובדים, וגם אם זה לא נעשה באופן מתוכלל ומספק, בסוף אנחנו עומדים מול רשתות חברתיות עם 300 מיליון מוסלמים, ואנחנו טיפה בים.
ראשי: "זה נכון. ברשתות החברתיות אנחנו הרבה יותר חלשים וטיפה בים, אבל גם בהקשר הזה עדיין לא עושים מספיק את מה שצריך, ואפשר לעשות הרבה יותר. כשאתה מדבר עם גורמים בתחום הדיפלומטיה הציבורית, הם בעיקר מסבירים כמה כסף הם צריכים. נכון שצריך כסף, אבל כל עוד לא נפעל בצורה מאורגנת ומפולחת, לא נתקדם. חיזבאללה ידע לסדר את המסרים שלו.
"אנחנו כותבים במאמר שחיזבאללה ידע לעבוד טוב יותר מאיתנו כי הוא ארגון טרור קל תנועה, וכי מה שנסראללה אמר היה קדוש. בישראל יש את משרד ראש הממשלה, את משרד החוץ, את דובר צה"ל, הרבה מאוד גורמים שרוצים לנהל, ובסופו של יום לא מצליחים להגיע לתוצאה".
שלייפר: "לכל אחד יש אינטרסים משלו – משרד החוץ, משרד הביטחון, משרד ראש הממשלה, והם לא תמיד חופפים. יש עוד בעיה שנוגעת לצה"ל ולתחום המאמר שלנו, וזו קללת השנתיים. כל מינוי הוא קצר מאוד. בשנה הראשונה לומדים את התפקיד, בשנה השנייה כבר מתמודדים לתפקיד הבא. זה גורם לרדידות גדולה בכל התחומים".
בשורה התחתונה, אתם ממליצים על שינוי מבני ורעיוני במערך ההסברה.
שלייפר: "אידיאולוגי, מבני ותפקודי".
ראשי: "אם תשני רק את המבנה ולא את דפוס ההפעלה, את ה'סטייט אוף מיינד', אז גם אם יוקם מערך לאומי וחזק של דיפלומטיה ציבורית, לא הרווחנו כלום. הם לא יבינו שהם צריכים לעבוד שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, מעכשיו ועד אין קץ. שאלו אותי לאחרונה באיזשהו פורום איך נתארגן למלחמה הבאה. אבל המלחמה הבאה היא עכשיו. אנחנו נמצאים במלחמה, היא מתנהלת. לא רק על אש נמוכה יותר בחזיתות סביבנו, אלא גם ברשתות החברתיות, בקהילות יהודיות בעולם, בדעת הקהל הבינלאומית. ראינו איך קטאר עובדת מסביב לשעון, לטווח ארוך, משקיעה זמן, כסף, משאבים, כדי לבסס את הדיפלומטיה הציבורית שלה".
אתה אופטימי לגבי שינוי ה"סטייט אוף מיינד"?
"יש היתכנות ליצירה של שולחן עגול עם הגופים השונים, עם משרדי הממשלה, עם הזרועות השונות. כשזה נעשה בתחילת המלחמה, הייתה לכך תוצאה גם בצורה יזומה וגם בתגובות. בד בבד אני ריאלי ומבין שמסיבות לא ענייניות, מחוסר הבנה או חוסר מודעות, העניין לא מקבל את הזמן, המשאבים והכוח הנדרש, ולכן זה עלול לקחת זמן".
לסיום, מה אתם חושבים על השם שנבחר למבצע חיסול רמטכ"ל חיזבאללה השבוע, "בלאק פריידי", שיש בו קריצה הומוריסטית, אולי במסגרת לוחמה פסיכולוגית?
ראשי: "זה לא משרת אף אחד חוץ מהעלאת חיוכים אצל כתב צבאי או שניים, ואולי איזה יוטיובר. מדובר באירוע רציני, אי אפשר למסגר אותו כסייל של אחד פלוס אחד".