עם כניסתה לשנת הבחירות, מתחזקת השאלה המרחפת באוויר בשנים האחרונות: היכן עובר הקו בין ימין לשמאל. איפה עובר הגבול הדמיוני המבדיל בין המחנות הפוליטיים. במשך עשורים התשובה הייתה כמעט אוטומטית: ביהודה ושומרון. תמיכה בהתנחלויות מול העדפת "פתרון שתי המדינות". אלא שהמציאות השתנתה. הטענה הרווחת כיום היא שהקונצנזוס הישראלי זז ימינה, ולמעט שוליים קיצוניים קיים רוב מוחץ נגד הרעיון של מדינה פלסטינית. אומנם נדמה לי שהקונצנזוס הזה שברירי משנדמה, ועלול להיסדק בלחץ בינלאומי מתאים, אך אין ספק שמרכז הכובד של הוויכוח הישראלי נדד למקום אחר.
את הקו המפריד האמיתי בחברה הישראלית של 2026 אפשר לסמן בשאלת היחס למערכת המשפט ולזרוע הביצועית שלה בממשלה, מוסד הייעוץ המשפטי. ככל שחולף הזמן אנו עדים לתהליך שבו המושג "דמוקרטיה" מתרוקן מתוכנו המקורי והופך לקליפה ריקה. כל סוגיה בחיים הציבוריים, מקטנה ועד גדולה, מוכרעת בסופו של דבר בבג"ץ. החלטות ממשלה, מינויים, חקיקה רגילה של הכנסת ואפילו חוקי יסוד – כולם מתקבלים "על תנאי", והם בגדר טיוטה לא מחייבת עד אשר הוד רוממותם, הפוליטיקאים בגלימות, יואילו בטובם לאשרר אותם - או לפסול בהינף קולמוס.
עוד כתבות בנושא
די להביט ברשימת הנושאים שעל סדר היום כדי להבין את עומק האבסורד. מה חושבים אזרחי ישראל על סגירת גלי צה"ל? מה עמדתם לגבי הדחת היועמ"שית? מה דעתם על חקירת הפצ"רית, על זהות ראש השב"כ הבא, על מינוי נציב שירות המדינה או על חוק הגיוס? האם הציבור סבור שמבקר המדינה צריך לחקור את מחדלי המלחמה או שמא יש להמתין לוועדת החקירה? התשובה המרה היא שזה פשוט לא משנה.
הכי מעניין
האזרחים יכולים לחשוב מה שהם רוצים, לזעוק בכיכרות ואפילו להצביע בקלפי, אך ההחלטה הופקעה מידיהם ומידי נבחריהם. ההכרעה הסופית מתקבלת רק במקום אחד – ב"היכל הצדק" העליון. משם תצא תורה, ומשם תצא ההוראה. וכדי לוודא שההחלטות הללו ייושמו, או ליתר דיוק שהחלטות הנבחרים יסוכלו - הזרוע הארוכה של המערכת, הייעוץ המשפטי, תוקעת מקלות בגלגלי הממשלה הרבה לפני שהעותר הראשון מגיע לירושלים. כל בר דעת רואה את המתאם ההדוק, הדוק מדי, בין דעתם האישית והפוליטית של השופטים ובין הפסיקות שהם משחררים לאוויר העולם, איש איש לפי מחנהו ולפי דגלו. אי אפשר לא להבין שכאן עובר קו השבר.
השמאל הישראלי, הסובל מירידה דמוגרפית עקבית ומאובדן אחיזה בציבוריות הישראלית, מצא פתרון נוח: הנצחת שלטון האליטה המשפטית כתחליף לקלפי. הימין, לעומת זאת, שואף להחזיר את הכוח לעם, למקור הסמכות האמיתי בדמוקרטיה. או לפחות, רוב הימין. כי יש תת-קבוצה שלפחות בעבר נתפסה כחלק מהמחנה הלאומי, וכיום נדמה שמיישרת קו עם האליטה הישנה. פוליטיקאים מהעבר ומההווה ושרואים בעצמם פוליטיקאים לעתיד, שבעבר ידעו לדבר בלהט רב על האבסורד בשלטון המשפטנים, הפכו לפתע את עורם. פתאום הם ממלאים פיהם מים מול שיגעון הגדלות הבג"צי.
עוד כתבות בנושא
קשה לא לראות שהשופטים איבדו את הבלמים. "המהפכה החוקתית" של שנות התשעים בניצוחו של אהרן ברק (שכיום, למרבה האירוניה, מנסה להתכחש למושג שטבע) נראית כמשחק ילדים לעומת המתרחש בשנים האחרונות. בינואר 2024, בעיצומה של מלחמה קיומית ובעזרת תרגילים של הרכבי שופטים, ברא לעצמו בג"ץ את הסמכות התקדימית לפסול חוקי יסוד; במהלך, מפוקפק השופט יצחק עמית הכתיר את עצמו לנשיא בית המשפט העליון בניגוד לכל נורמה ציבורית תקינה; ובימים אלו ממש השופטים מתיימרים לבקר את התיקון לחוק היסוד המשנה את שיטת בחירת השופטים. כי הרי מה "הגיוני" ו"דמוקרטי" יותר מאשר שהשופטים יחליטו בעצמם כיצד הם ייבחרו ומי יהיו חבריהם?
בניגוד לשיגעון הגדלות של מערכת המשפט, הכנסת דווקא פעלה במתינות. היא קבעה שהשינוי בשיטת הבחירה ייכנס לתוקף רק מהכנסת הבאה, כדי למנוע טענות על מחטף פרסונלי. כפי שהדברים נראים כרגע, זו בדיוק השאלה שהבחירות הבאות צריכות להתקיים עליה. לא על יוקר המחיה, ואפילו לא רק על הביטחון, אלא על שאלת היסוד של הקיום המשותף שלנו כאן: מי הריבון במדינת ישראל? האם קומץ שופטים שלא נבחרו בידי איש, או נציגי הציבור? מי צריך לשלוט במדינה – בית המשפט או העם?