הדיון בשאלת "אמון הציבור במערכת המשפט" נוטה לעסוק בסוגיות הגדולות: פסילת חוקים, פסילת חוקי יסוד, ביטול מהלכים גדולים של הממשלה, התערבות בסוגיות של מדיניות חוץ וביטחון וכדומה. אך האמת היא שהאמון, מילה גדולה ומרשימה שכזו, נבנה וגם נשבר באירועים קטנים. למשל, פסק הדין שניתן השבוע בעתירות נגד מינוי ראש השב"כ דוד זיני.
מינוי זיני עצמו הוא בהחלט נושא "גדול", כלומר כזה שמשיק לסוגיות של מדיניות ומעורר תשומת לב ציבורית רבה. ועם זאת, פסק הדין הסופי שפורסם השבוע כלל גם מחלוקת, טכנית כביכול, בין שופטי הרוב נעם סולברג ודוד מינץ, שקבעו כי יש לדחות את העתירות, לבין השופט יצחק עמית שנותר בדעת מיעוט. עמית סבר שיש להשיב את סוגיית המינוי לוועדת גרוניס, הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים, כדי שזו תיתן את דעתה על היבטים רחבים יותר של טוהר מידות בהחלטה על המינוי; בין השאר, על טוהר המידות לא של הממונה, זיני, אלא של הממנה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, והשיקולים שהנחו אותו לבחור דווקא במועמד המסוים שהוא הביא לבסוף בפני הוועדה.
בין שופטי הרוב לשופט עמית היו כמה מחלוקות עקרוניות, ולצידן מחלוקת פרשנית בנוגע להחלטה קודמת של בג"ץ. כזכור, לאחר התפטרותו של ראש השב"כ לשעבר רונן בר ביקש נתניהו למנות את ראש השב"כ הבא, ואף החל לראיין מועמדים לשם כך. תחילה ביקש נתניהו למנות את אלוף (במיל') אלי שרביט, אך לאחר סיבוב פרסה מהיר בחר באלוף דוד זיני. אז הוגשו עתירות נגד עצם מינוי ראש השב"כ על ידי ראש הממשלה נתניהו, בטענה שהוא נתון בניגוד עניינים. מקורו של ניגוד העניינים היה נעוץ, לטענת העותרים, בפרשיות קטארגייט והדלפת המסמך ל"בילד", שבהן חקרו המשטרה והשב"כ כמה מאנשי לשכתו ומקורביו של ראש הממשלה. נתניהו הציע שראש השב"כ שייבחר על ידו לא יהיה מוסמך לעסוק בפרשות הללו, אך ההצעה לא קיררה את דעת העותרים, ואף לא התיישבה על דעת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, שתמכה בעמדתם.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כאשר הגיע הנושא לשולחן בג"ץ, התברר שההרכב חלוק בדעותיו. בעוד שהנשיא עמית, ראש ההרכב, נטה לצדד בעמדת העותרים והיועצת, שני השופטים האחרים, אלכס שטיין וגילה כנפי־שטייניץ, הקשו עליהם מאוד. השניים הבהירו שקשה לראות כיצד ניתן להפקיע מראש הממשלה את הסמכות להציע לממשלה את מי למנות לראש השב"כ, לאחר שהמחוקק הפקיד אותה בידיו במפורש.
הדיון הפומבי בעתירות היה ארוך, סוער ומתיש, אך בסיומו לא הלכו הצדדים לדרכם. השופטים, נציגי הממשלה והיועמ"שית התכנסו לדיון סגור, ובמהלכו החלה להתגבש פשרה שתמנע צורך בהכרעה שיפוטית. על פי הפשרה, שגיבושה הושלם בשבוע שלאחר הדיון, ראש הממשלה השעה באותו שלב את תהליך בחירת ראש השב"כ הבא. התהליך נעצר ל־60 יום, ובמהלכם שב"כ היה אמור לסיים את חלקו בחקירות הרגישות שנגעו לסביבת ראש הממשלה. בתום 60 הימים, כך נקבע, נתניהו יהיה רשאי להביא מועמד מטעמו לאישורה של ועדת גרוניס, ולאחר מכן לאישור הממשלה.
על המועמד, בהתאם להצעתו המקורית של נתניהו, ייאסר לעסוק באותן חקירות שנתניהו נמצא בהן כביכול בניגוד עניינים, אך לא יוטלו עליו מגבלות נוספות. לאחר שהממשלה מחד גיסא והיועמ"שית מאידך גיסא הסכימו למתווה, נתנו לו גם השופטים את ברכתם. כל הצדדים יצאו לדרך בהבנה שאלו הסכמות שמעוגנות בהחלטה שיפוטית, על כל המשתמע מכך, ואכן פעלו לפיהן. אלא שביום ראשון השבוע התברר שהם היו תמימים.
עוד כתבות בנושא
שופטי הרוב ציינו בפסק דינם כי משמעות הקביעה שכעת הוועדה צריכה לעסוק בטוהר המידות של הממנה היא למעשה עיקור מתוכן של ההסכמות שהושגו בעבר בחסות השופטים.
אלא שלשופט עמית, שכנראה לא ממש אהב מלכתחילה את ההסכמה שהושגה בדחיפת חבריו להרכב, זה לא היה אכפת. בצעד מוזר מאוד הוא קבע שמה שנראה לצדדים כהסכמה בחסות שיפוטית – לא היה כלל כזה, וממילא אין לו כל תוקף. כדי לבסס את הטענה הוא דקדק בלשון החלטת בית המשפט, תוך התעלמות מוחלטת, מכוונת, מהאופן שבו ללא ספק תפסו את הדברים הן הממשלה והן היועמ"שית ואנשיה.
אכן, העותרים עצמם לא היו צד להסכמות, שכמו במקרים אחרים גובשו בדלתיים סגורות. דא עקא, הפרקטיקה הזו של גיבוש הסכמות בדיון סגור הולכת ונהיית נפוצה באחרונה. אם השופטים מעוניינים להמשיך בה, הם חייבים להיות הראשונים לקחת ברצינות הסכמות מעין אלו. השופט סולברג אף הזהיר מפורשות, במענה לעמית, כי אם בית המשפט לא יכבד הסכמות שהושגו בחסותו – איש לא יסכים עוד להגיע להסכמות כאלו, דבר שיגרום ל"אפקט מצנן", בלשונו.
איך לתת אמון?
ודאי תאמרו: מה זה משנה? אומנם השופט עמית היה ראש ההרכב, אך הוא נותר בדעת מיעוט ודעתו לא התקבלה. הבעיה היא שבמשחק הכיסאות של בית המשפט העליון, המיעוט של היום הוא הרוב של מחר. בית המשפט העליון הוא כבר מזמן לא מוסד בעל אתוס של ציות לתקדימים ודיבור בקול אחד. ככל שהעליון הולך ונעשה מוסד פוליטי יותר, הקיטוב הגובר בחברה הישראלית חודר יותר אל בין כתליו. המחנות בבית המשפט נהיים ברורים יותר, והחלוקות הפנימיות, שפעם היו עניין ליודעי דת ודין, צפות בגלוי על פני השטח.
עוד כתבות בנושא
ממילא, ביום שנקבע ההרכב שידון בעתירות נגד מינוי דוד זיני לראש השב"כ, כבר היה ברור לכל שהן תידחינה. כל בר דעת שמצוי בנעשה בבג"ץ באופן השטחי ביותר, יכול היה להעריך שהרכב שרוב חבריו הם שמרנים, שומרי מצוות, שנטייתם היא כנראה לימין הפוליטי, לא יפסול את הבחירה בזיני לתפקיד. ממש כפי שמנגד, לאחר שהשבוע נקבע הרכב השופטים שידון בעתירות נגד סגירת גלי צה"ל, כבר ניתן להעריך ברמת ודאות גבוהה שהתחנה הצבאית לא תיסגר. גם הנימוקים המשפטיים הטובים ביותר לא ישכנעו הרכב שיושבות בו השופטות דפנה ברק־ארז ורות רונן שצריך לסגור את התחנה. השאלה היחידה שנותרה עדיין פתוחה היא אם פסק הדין הזה, שיותיר את גלי צה"ל "בחיים", יינתן פה־אחד, או שהשופט יחיאל כשר יחליט לחלוק על חברותיו ולהישאר במיעוט.
אם פעם נהגו שופטי העליון להזהיר מהפיכת בית המשפט ל"בית שופטים", היום ברור לכל ש"הכול הרכבים". ממילא, העובדה שהפעם נותר עמית במיעוט, ושהחסות שנתן בג"ץ להסכמות בהליך הקודם לא הפכה לחוכא ואטלולא, היא אך מקרה. בפעם הבאה התוצאה עשויה להיות שונה. איזה אמון אפשר לתת בבית משפט שכזה? ואיך אפשר, בבית משפט מקוטב כל כך, להמשיך להפקיד ביד העומד בראשו את סמכות קביעת ההרכבים, שמעניקה לו למעשה שליטה מוחלטת כמעט בתוצאות כל ההליכים?
בלי הפקעה של הסמכות הזו מידי הנשיא, במודל שמציע ח"כ שמחה רוטמן או בכל מודל אחר, אמון הציבור במערכת ימשיך להידרדר לנקודות שפל שעוד לא הכרנו.