זה אומנם נצח בקצב האירועים הפוליטיים והחברתיים, אבל הטור של חגי סגל בשבת האחרונה במקור ראשון, ימים ספורים אחרי הטבח הנורא באוסטרליה, הקפיץ אותי. לרוב אני אוהב לקרוא את חגי סגל וגם כשאני לא מסכים איתו הוא מצליח להאיר לי נקודות מבט שאני לא רואה, ובאופן צלול וחד. אבל הפעם ממש כאב לי לקרוא את המילים שלו ואני רוצה להגיב פה בכמה נקודות על יחסי ישראל-תפוצות, ועל העם היהודי בכללתו.
עוד כתבות בנושא
טענתו המרכזית של חגי סגל, שגם מופיעה בפסקה האחרונה בטור, היא שעל המדינה "לא לטפח את היחסים שלה עם יהודי התפוצות, אלא לדחוק בהם לעלות ארצה", הוא משער ש"רובם ימשיכו להתמהמה ויישארו שם עד הטבח הבא או עד להתבוללות המוחלטת, אבל רבים מהם אולי כן יעלו, ועל כל פנים זה המירב שאנחנו יכולים לעשות למענם בלי לעשות עוד שקר בנפשנו".
מספר הערות סביב הנושאים הבאים: היעדר גילוי אמפתיה, ההיבט הביטחוני, המאזן האסטרטגי והמרחב הדתי.
הכי מעניין
אמפתיה - הדרך בה סגל מתייחס ליהודי התפוצות, ימים ספורים אחרי טבח נורא ואכזרי, דומה לדרך בה התייחסו למתנחלים אחרי פיגועים ביהודה ושומרון. התייחסות נטולת אמפתיה לאובדן הגדול, להיעדר תחושת הביטחון בסביבה הביתית שלהם, לאימה של הקיום היהודי, ומעבר מהיר מאוד להטלת אשמה עליהם כקורבנות שהזמינו עליהם את הטבח. אני יודע שסגל לא מתכוון להצדיק את האנטישמיות והפיגועים, אבל כשהוא מייתר את המאמצים לשמור על יהודי התפוצות מפני מעשי שנאה, כי הם לא נמצאים בבית שלהם, הוא ממילא מאשים אותם בהיותם מטרה. וזה לא טקסי בלבד. היעדר גילויי האמפתיה ליהודי התפוצות על כך שהם הותקפו בבית שלהם, הופך את הקריאה אליהם לעלות לקריאה טכנית וקרה, לא קריאה שמגיעה מתוך המשפחה והבית, אלא דומה יותר לקריאה של כותבי הארץ למתנחלים להתיישב בגבולות 67 כדי שהם לא יחוו פיגועים.
עוד כתבות בנושא
בטחוני - סגל מביא את גילויי האנטישמיות ומשתמש ב"טבח הבא" כסיבה הבלעדית בגינה הוא קורא ליהודים לעלות ארצה, וזה מגוחך ומשפיל. אני חושב שיש סיבות דתיות עמוקות לעליית יהודים לרץ ישראל, ויש תפילות ומשאלות לב, ואם סגל היה טוען אותם, אולי הייתי מתווכח איתו, אבל הייתי מעריך את היושרה, כשהטיעון של סגל הוא טיעון בטחוני, זה מעורר גיחוך מר. המקום בו הכי מסוכן ליהודי פרטי להיות בו בעולם כיום הוא במדינת ישראל. בשנתיים האחרונות נרצחו מעל 2000 יהודים בארץ ישראל בשל יהדותם, ופחות מ20 מחוץ לגבולות הארץ, כשכיום מספר היהודים בחוץ לארץ גדול מאשר מספר היהודים בארץ. פי מאה. עם זה, אני לא מיתמם. ברור לי שלולא קיומה של מדינת ישראל יהודי התפוצות היו בטוחים הרבה פחות, ושמדינת ישראל, כמרכז הקיום היהודי בעולם, היא פלא גדול ונס ריבוני והיא המענה, החלקי, היחיד, האפשרי לשואה מתחדשת. אבל יש הבדל גדול בין האמת הזאת, ובין הנפנוף בתחושת הביטחון האישי, בהצהרה של סגל שאין לנו איך לטפל באנטישמיות ברחבי העולם, שאנחנו צריכים פשוט לוותר על האחים שלנו, כל עוד הם לא גרים בפאתי רעננה.
אסטרטגי - קשה להעריך את תרומתם של יהודי התפוצות, ובפרט יהודי ארצות הברית למעמדה הבינלאומי של ישראל. נכון אנחנו במצב נורא ואיום מבחינה מדינית? אז חדשות רעות מאוד - הוא היה יכול להיות רע הרבה יותר בלי הנוכחות של יהודים אצל המדינה המשפיעה בעולם. אלה יהודים ליברלים ויהודים שמרניים, יהודים שמזדהים עם הממשלה ויהודים שסולדים ממנה. אבל אלה הרבה יהודים שיש להם אחווה יהודית עולמית, תכונה שלצערי לנו כישראלים יש אותה הרבה פחות, והם מחויבים למדינת ישראל, וכחלק מזה לייצר לחץ על מנהיגי ארצות הברית לדורותיהם לעזור לנו. יהודי ארצות הברית הם 2 אחוז מהאוכלוסייה בארה"ב, אבל הכוח הפוליטי שלהם גדול. בלעדיהם, לא רק שאין עסקת חטופים, או ציוד לצה"ל שמגיע בתרומות, בלעדיהם יהיה הרבה יותר קשר לגייס את המעצמה הגדולה בעולם לתמוך בנו בכלל המרחבים; איראן, קטאר, מצרים, ירדן ועוד. אנחנו נמצאים בתוך מבול מוסלמי עוין, וגם הסכמי 'שלום קר' הם הרבה פעמים תוצאה של לחץ אמריקאי. למרות שלפעמים נדמה לנו שאנחנו יכולים לצחוק על כל העולם, להתנגד אליו, לזלזל בכל דבר שהוא לא אנחנו - אנחנו קשורים ביהודי התפוצות הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים. ואם המדינה היהודית היא מונעת השואה, אז יהודי התפוצות, בחלקם, הם אחד הכוחות המשמעותיים שעוזרים לה.
עוד כתבות בנושא
מרחב דתי - כיום רוב יהודי התפוצות המשויכים למגזרים, ובטח רוב יהודי ארצות הברית, משויכים לקהילות שהרבנים שלהם לא מוכרים בישראל כרבנים, הטקסים הדתיים שלהם לא מוכרים כטקסים דתיים והזהות הדתית שלהם נדחית. רבני קהילות של אלפי רפורמים בארה"ב לא יכולים להשיא זוגות פה בארץ, אז אם חגי סגל רוצה להזמין את כל יהודי התפוצות לארץ, הוא צריך לארח אותם באופן שבו הם ירגישו שזה גם הבית שלהם. אם הוא מתכוון רק שהם יבואו להתארח בבית שלו, עם הכללים שלו ומבלי שהוא יצטרך להשתנות בכלל בשבילם - אז הקריאה אליהם לעלות ארצה היא קריאה גסה ולא מתחשבת, לא מגיעה מתוך המשפחה אלא מבחוץ אליה כהטפה וצדקנות לא הוגנת.
חנוכייה במקום הטבח בחוף בונדיי בסידני שבאוסטרליה, דצמבר 2025 | צילום: איי.אף.פי
וכאן הנקודה המרכזית שלי: אין לי דעה מוצקה בשאלה האם יהודי התפוצות צריכים לעלות לארץ. מצד אחד אני מתפלל על זה שנגור כולנו יחד, עם אחד, לב אחד, ארץ אחת. מצד שני אני מבין כמה אני לא מבין, גם אסטרטגית, גם את הזהות של יהודי התפוצות גם את קשיי המעבר. אז אני לא יודע מה צריך לעשות, אבל אני כן יודע משהו אחר בבהירות גדולה - מי שמרגיש שיהודי התפוצות הם חלק ממנו, הם חלק מהעם שהוא, הם חלק מהדת או הלאום שהוא, לא יכול להתייחס אליהם ככלי שחמט בטחונים או רוחניים, הוא צריך להקשיב להם ולהתייחס אליהם כמו אחים מעבר לים, ואפילו אפילו, ללמוד מהם, להתפתח לצידם, לחשוב עליהם, לדאוג להם. ולדאוג להם זה לא אומר לקנות להם כרטיס טיסה כדי שהם ישתנו, לדאוג להם אומר לחבק אותם, ולהיות איתם ביחד. כאיש אחד, בלב אחד.