שונאי ישראל הדגימו השבוע את חריצותם הרצחנית באחד המקומות הכי רחוקים בעולם מירושלים, חוף בונדיי בסידני. הם רוצים פלסטין בלי ציונים, פרום דה ריוור טו דה סי, ועולם בלי יהודים. מה עשתה להם הילדה מטילדה פולטבצ'נקו חוץ מעוון היותה יהודייה? למה הם ירו בניצול השואה אלכס קלייטמן, שהיגר מאוקראינה לאוסטרליה? או בראובן מוריסון שבצעירותו ניצל את פתיחת שערי רוסיה הסובייטית כדי להשתקע בפאתי האוקיינוס השקט, לא בארץ ישראל?

"כשהלכנו ברחובות ברית המועצות תמיד הסתכלנו לאחור", התרעם מוריסון בכתבה טלוויזיונית  בעקבות הצתת בית הכנסת במלבורן, שנה ויום לפני שנרצח, "הגענו לכאן מתוך תפיסה שאוסטרליה היא המדינה הבטוחה ביותר בעולם". אבל בכתבה ההיא, כמו אחרי הזוועה השבוע, מוריסון ז"ל ושאר המרואיינים היהודים אפילו לא רמזו שהם שוקלים עזיבה. הם בעיקר תבעו מממשלתם הפרו־פלסטינית לשמור עליהם טוב יותר מפני כוחות האופל המתעצמים.

"אנחנו לא הולכים לשום מקום", צייץ השבוע ידוען רשת יהודי בגלות נידחת אחרת, תוך התרסה גאה כלפי הרוצחים בסידני, וגרף אלפי לייקים. זו בדיוק הבעיה של היהודים בחו"ל: שהם לא הולכים לשום מקום. נדמה להם בטעות, ולמען האמת נדמה גם לרובנו כאן, שאם ממשלות תבל יטפלו במסיתים האנטישמיים ביד תקיפה, יקצו עוד כמה ניידות לאבטחת המוסדות היהודיים, ואולי גם יפסיקו להצביע אוטומטית נגדנו באו"ם, לא תהיה עוד מניעה להמשך המצב הקיים ביחסים שבין ציון לגולה: אנחנו כאן, הם שם, והכול סבבה. 

גילויי החלחלה פה אחרי הטבח באוסטרליה עמדו בסימן של נקיפות מצפון בכל הנוגע לגורל אחינו בנכר. הן כללו אמירות שלפיהן הטבח הוא גם קריאת השכמה להשלמה נפשית ישראלית עם עצם קיומן של קהילות ענק יהודיות מעבר לים, "אלו שתמיד נמצאים שם ברקע, שתומכים, שמתפללים, שתורמים, שלעיתים אוהבים אותנו יותר משנאהב את עצמנו", כדברי מומחה להסברה בינלאומית. אישה יקרה הזכירה לי באולפן ערוץ 11 את השימוש השוטף שמנהיגינו עושים תכופות בכוח הפוליטי של יהודי אמריקה. מה היינו עושים בלעדיהם? כיצד נוכל ללחוץ בשעת מצוקה על הבית הלבן אם חלילה הם יעלו ארצה בהמוניהם? 

ובכן, הגיע הזמן לוותר על שירותיהם אלה, ולקרוא להם לעלות לארץ היחידה שבה יוכלו להגן על עצמם כדבעי ולהעניק טעם ליהדותם, כמו שהרצל, ויצמן או ז'בוטינסקי קראו לפני השואה, וכפי שבן־גוריון קרא ועשה לאחריה. טוב למות בעד ארצנו, אם אין ברירה, רצוי עם נשק ביד, רע למות באוסטרליה כצאן לטבח. אין טעם למות שם בפיגוע. בבונדיי ביץ' הדם היהודי הוא תקלה במערכת הביטחון האוסטרלית, והיהדות היא פולקלור עממי גרידא; בירושלים הדם הוא המחיר הכואב של קיום מצוות חירות ישראל בארצו. מותר להניח שהוא ילך ויפחת ככל שיגיעו הנה יותר יהודים.

שעות ספורות לאחר הטבח הופצו לכל קצווי עולם תצלומי הדלקת נרות דווקאית באוסטרליה. מישהו הצטלם עם תפילין על החוף המותקף. מרגש מאוד, אבל תצלום של יהודֵי סידני עם כרטיס טיסה חד־כיווני לנתב"ג יהיה הוכחה משכנעת פי כמה שהלקח האמיתי נלמד. מדינת היהודים אינה אמורה לטפח עכשיו את יחסיה עם יהודי הגלויות, אלא לדחוק בהם לעלות ארצה. רובם ימשיכו להתמהמה ויישארו שם עד הטבח הבא או עד להתבוללות המוחלטת, אבל רבים מהם אולי כן יעלו, ועל כל פנים זהו המרב שאנחנו יכולים לעשות למענם בלי לעשות עוד שקר בנפשנו. מדינת ישראל לא נוסדה כדי לכונן ברית הגנה דו־צדדית עם יהודי התפוצות, והיא גם לא מסוגלת לאבטח אותם. עיקר תפקידה כרגע הוא לאפשר את נהירתם ארצה, מוקדם ככל האפשר.