אחת האמירות שטרם הגיעה לערוצי התעמולה האנטי־ישראליים, ואשר עלולה להגיע בקרוב ולשמש אותם נהדר, היא דבריו של עיתונאי בכיר בישראל בעקבות בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו־יורק: "הייתי מצביע לממדאני, לא כי אני בעדו – ברור שאני לא בעדו. אני רוצה שכולם יעלו ארצה, ואני תומך ותיק ועקבי באנטישמיות. אני שמח שממדאני ניצח, כי אני בעד אנטישמיות, אני בעד שכל היהודים יבואו לפה".

לא אעסוק כאן בהרצאות על מוסריות וערבות הדדית, ומדוע מבחינה אנושית, יהודית וציונית זו אמירה מזעזעת. במקום זאת אנסה להציג תגובות אחרות בארה"ב לניצחונו של ממדאני, ומה שאפשר ללמוד מהן.

זמן קצר לאחר שהפוליטיקאי בן ה־34 הוכרז כמנצח בבחירות לראשות עיריית ניו־יורק, החלו לצוץ ברשת סרטונים של מושלים, סנאטורים וחברי קונגרס אמריקנים, שבהם כל אחד מהם ממליץ על המדינה ועל האזור שלו כיעד האידיאלי והמשתלם שאליו פליטי ממדאני יכולים לעבור מניו־יורק. אחד מספר על הכלכלה המשגשגת במדינת מיסיסיפי, השני על תנאי החיים המעולים בפנסילבניה, והשלישי על יוקר המחיה הנמוך בטקסס.

מדוע הם מיהרו להוציא את ההודעות הללו לתושבי העיר ניו־יורק? משום שבשלושים השנים האחרונות מספר אדיר של בעלי הון, כישורים וידע החל להתרכז בעיקר בערים הגדולות בארצות הברית. כך התרוקנו מדינות רבות מההון האנושי והכלכלי שהיה בהן בעבר.

בעולם שבו כסף ואנשים יכולים לעבור ממקום למקום בקלות רבה כל־כך, תחרות עולמית נערכת על בעלי הון וכישורים. מדובאי עד אירלנד, מקנדה עד סינגפור, מדינות וערים מנסות למשוך אליהן את האנשים שיוכלו לתרום לחברה ולמקום שהם גרים בו. בעולם שמתאפיין בתחרות וניידות כזו, יהודים לא יגיעו לחופי ארץ ישראל באותו אופן שבו הם עשו זאת לאחר השואה ועם הקמת המדינה. הם לא יגיעו לישראל מתוך חוסר ברירה מוחלט.

האם זה אומר שאי אפשר לקוות עוד לעלייה של יהודי התפוצות? ממש לא. כדי לממש את החזון הציוני ולהביא יהודים לארץ ישראל. אי אפשר להסתפק בציונות עצלה, טוקבקיסטית, מנוונת וחסרת מעוף, מהסוג שלא מעט ישראלים בורחים אליה. הסיבה לעלייתם של רבבות יהודים מצרפת לישראל לפני כעשור הייתה אומנם האנטישמיות הגואה בצרפת, אך היא גם הייתה קשורה מאוד למצב הכלכלי, החברתי והביטחוני המצוין ששרר אז במדינת ישראל.

ציונות ועלייה לא יבואו מתוך שמחה לאיד לנוכח מצבם של יהודי התפוצות. ציונות ועלייה יבואו בשל קשר אמיתי עם יהדות התפוצות, מציונות חיה שבונה את הארץ עם חזון לעתיד טוב יותר ולשיפור רמת החיים והמצב החברתי בישראל. ציונות ועלייה יגיעו גם מתוך הדגשה ופרסום של ההזדמנויות המקצועיות ושל היתרונות החברתיים והאישיים שקיימים בארץ ישראל.

אפשר להסתכל בנוסטלגיה על הפוסטרים הישנים של קרן קיימת לישראל, שסיפרו לכל יהודי העולם על היופי שבארץ ישראל. אפשר להתבונן על אלפי השליחים של היישוב היהודי שהסתובבו באירופה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, והקימו את תנועת ההעפלה האגדית שהביאה ארצה רבבות יהודים. ניתן גם להעריך את השליחים הציונים שסיכנו את חייהם והסתובבו בברית המועצות מאחורי מסך הברזל, כשהם מסבירים ליהודי רוסיה כמה חשוב לעלות לארץ ומלמדים אותם עברית. אבל כל זה לבדו לא יביא היום איש לארץ, וגם לא יעצור את מאזן ההגירה השלילי ממנה.

ציונות עצלה, שמקווה לראות מאות אלפי יהודים נוחתים בנתב"ג רק כי קרה משהו בעולם, לא תבנה את ארץ ישראל. מאז ומעולם הייתה הציונות תנועה של עבודה קשה והשקעה אדירה. לישראלים שמצפים לעלייה גדולה בעקבות בחירתו של ממדאני אציע לארוז מזוודה, לנסוע לניו־יורק ולהתחיל לדבר שם עם הקהילות היהודיות על כמה נפלאים החיים בארץ ישראל: על היתרונות, על תחומי החדשנות, הבנייה וההתקדמות, ועל החזון הציוני של מדינת ישראל לעוד עשר, עשרים ושלושים שנה.

ציונות אמיתית היא בנייה ועשייה, ולא בריחה לציניות נוחה. כאשר ציונות כזו תפרח, יהודי העולם יתחילו לשמוע את קולה של ישראל ולבוא אליה.

הרב אלחנן פופקו הוא רב בית כנסת ובית ספר יהודי במנהטן