כבר עשור שהנתונים לא משאירים מקום לספק. לפי שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור התעסוקה של גברים חרדים תקוע סביב 53 אחוזים כמעט ללא שינוי מאז 2016. השכר הממוצע שלהם עומד על כ10,500 שקלים בלבד, פחות ממחצית מהשכר של גברים יהודים לא חרדים. ההשתלבות בענפי הצמיחה של המשק כמעט לא קיימת: רק חמישה אחוזים מהגברים החרדים מועסקים בהייטק. בזמן שהמשק מתקדם, חלק גדול מהחברה החרדית דורך במקום. זה לא קורה במקרה, וזה גם לא נובע מחוסר רצון. זו תוצאה של מדיניות.
עוד כתבות בנושא
הדיון הציבורי מתמקד כמעט אך ורק בסוגיית הגיוס. אבל גם אם מחר יתקבל מתווה כזה או אחר, דבר אחד ברור ואין עליו מחלוקת אמיתית: החברה החרדית תצטרך להשתלב יותר בתעסוקה. זה נכון לביטחון, לכלכלה ולחברה הישראלית כולה. דווקא כאן, במקום שבו יש קונצנזוס רחב, המדינה משקיעה הכי מעט משאבים ומאמץ שיטתי.
בלי כישורים רלוונטיים לשוק העבודה, אי אפשר להשתלב בתעסוקה איכותית. לא מדובר בשאלת רצון או ערכים, אלא בתשתית. הנתונים מראים שכאשר אין מסלול ברור לרכישת מקצוע, ההשתלבות נשארת מוגבלת גם אחרי שנים של “תהליך”. רבע מאה של ניסיונות לא הובילו לפריצת דרך, ובעשור האחרון המגמה פשוט נתקעה.
הכי מעניין
כיום כשליש מהגברים החרדים וכארבעים אחוזים מהנשים החרדיות עובדים בחינוך. העיסוק הנרחב של גברים ונשים חרדים במערכת החינוך הוא חשוב, ערכי ותורם לחברה הישראלית. זהו תחום חיוני שממלא תפקיד מרכזי בקהילה. הבעיה אינה בעצם הבחירה בחינוך, אלא בכך שלעיתים קרובות זו הבחירה היחידה שעומדת על הפרק. מערכת בריאה צריכה לאפשר מגוון רחב של אפשרויות, כך שכל חרדי יוכל להשתלב במקצוע שמתאים לכישוריו, לנטיותיו ולשאיפותיו - ולא לעבוד במקצוע מסוים רק משום שלא נפתחו בפניו מסלולים אחרים.
במקום לבנות מערך שמציע מגוון מסלולי הכשרה והסבה, המדינה משאירה את החרדים עם מעט מאוד אפשרויות. ההכשרות המקצועיות בישראל אינן מערכת אחת אלא אוסף מפוצל של תוכניות, המופעלות על ידי משרדים שונים, בתקציבים מוגבלים וללא תיאום או יעד לאומי ברור. מי שרוצה לרכוש מקצוע נדרש לנווט לבד בין חסמים בירוקרטיים, היצע מצומצם והיעדר תמיכה כלכלית בסיסית בזמן הלימודים.
עוד כתבות בנושא
התוצאה אינה פוגעת רק בחברה החרדית. היא פוגעת בכלכלה כולה. לפי אותם נתונים, היקף תשלומי החובה של משקי בית חרדיים עומד על כשליש בלבד מזה של משקי בית לא חרדיים, מה שמקשה על מימון שירותים ציבוריים ופוגע ביכולת של המדינה לתת מענה רחב לכלל האזרחים.
אם המדינה באמת רוצה שילוב חרדים בכלכלה, היא צריכה להתחיל לבנות תשתית. מערכת הכשרה מקצועית אחת שמבוססת על צורכי המשק והמעסיקים. מערכת כזו תפתח הכשרות רק במקצועות שיש להם ביקוש אמיתי, תשלב מעסיקים כבר משלב ההכשרה, ותלווה את המשתתפים עד השמה ועלייה בשכר.
זה מחייב שינוי באופן שבו המדינה מתייחסת להכשרות מקצועיות. לא כפתרון משני למי שלא הלך לאקדמיה, אלא כתשתית כלכלית מרכזית. המשמעות היא אחריות מדינתית ברורה על החיבור בין הכשרה לתעסוקה, יצירת תמריצים לעובדים ולמעסיקים להשקיע בהכשרה, והפסקת הפיצול בין משרדים ותוכניות. בלי מערכת אחת, מתואמת ונמדדת לפי תוצאות, לא נראה שינוי משמעותי גם בעשור הבא.
עוד כתבות בנושא
