כולם מדברים על בינה מלאכותית - אבל מה באמת אנחנו עושים איתה? מרק זאו־סנדרס מהמגזין "הרוורד ביזנס רוויו" בדק באופן שיטתי את השאלה הזו, וגילה שב־2025 אנשים משתמשים בתוכנות AI קודם כול לשלוש מטרות: תמיכה נפשית; סדר וארגון; שאלות על משמעות החיים. את הארגון אני מבין, אבל כמה עצוב העולם שבו אנשים מחפשים תמיכה נפשית אצל מכונה, וכמה משונים החיים שמכונה צריכה להסביר לנו על משמעותם.
העניין הוא שגם אלו שנועצים בתוכנות הבינה המלאכותית יודעים בדיוק במה מדובר. כל אחד מבין שמדובר במכונה, כמו מדיח כלים משוכלל או טוסטר מתוחכם. התוכנות הללו עושות חישוב סטטיסטי: מה המילה הבאה שיכתבו שתגרום בסבירות הגבוהה ביותר לקורא להיות שבע רצון. לכל אחד ברור שה־AI לא מודע, לא חושב, לא עמוק ולא מבין. ובכל זאת, אנשים רבים נואשים עד כדי שהם מנסים לחלץ את משמעות חייהם מהטוסטר המשוכלל הזה.
איך אפשר להרוות את הצמא הנורא הזה באופן בריא יותר? הרב סולוביצ'יק כתב פעם שאדם מאמין צריך להביא לעולם המערבי המודרני שתי בשורות: "בשורה מתורגמת" ו"בשורה מקורית". "תרגום" בהקשר זה הוא מאמץ לחלץ מהמסורת הדתית ערכים ואמונות שגם אדם שאינו דתי יוכל להעריך. למשל: על חיי יושר וצדק או על זוגיות בריאה ונאמנה. הבשורה המתורגמת אינה תחפושת או הצגה, אלא אמת גמורה; אך כמו כל תרגום, היא מאבדת משהו מהמסר. לכן הוסיף הרב שאנו חייבים להביא לצידה גם את "הבשורה המקורית", כלומר: את המפגש עם א־לוהים בכלים האותנטיים שיצקה המסורת שלנו. אפשר לדבר על כך שהתפילה בציבור מולידה גיבוש קהילתי, וזהו תרגום אמיתי, אבל זו רק תוצאת לוואי של תפילה אמיתית לה'. מי שבא לבית הכנסת כדי להתפלל בכל לבו - יזכה גם לאחוות מתפללים; מי שבא רק כדי לפגוש את החבר'ה - לא יזכה לכלום.
הכי מעניין
הרבה דתיים בישראל כותבים בשורות מתורגמות. אצל מעטים התרגום הוא הומניזם אוניברסלי; אצל רבים הוא לאומיות ימנית; התרגום שלי מתבטא בתפיסת העולם השמרנית. אני מאמין שחיי תורה הם חיים שמרניים, אף שלא כל חיים שמרניים חייבים להיות חיי תורה. שמרנות יכולה להיות מכנה משותף בין דתיים לחילונים, והיא מכוננת את הרובד הבסיסי של דרך ארץ שקדמה לתורה: זהות יציבה, משפחה בריאה, קהילה תומכת, עם חזק.
עוד כתבות בנושא
כל זה אמת ויציב, אבל בשנים האחרונות אני תוהה עד כמה זה יכול באמת לעבוד בלי א־לוהים. יש בעולם אתאיסטים שמרנים, חלקם חברים שאני אוהב ומעריך; אבל צריך להודות שהם מעטים. מעטים עוד יותר האנשים שזנחו אורח חיים פרוע ומשובש בגלל ההגות השמרנית. רבים מאוד, לעומת זאת, אימצו אורח חיים שמרני אחרי שהתחילו להאמין בא־לוהים.
בשבוע שעבר פרסמתי בגיליון זה מסה על המסורתיות המתחדשת בישראל, הגובלת במה שכיניתי "יהדות ילידית". מתוך התגובות הרבות שקיבלתי, הייתה אחת שחזרה ונשנתה: איך אמורים דתיים להגיב לתהליך הזה? איך אפשר לחזק את מה שטוב בו ולסנן את החלקים האחרים? איך נוכל לרדות את הדבש ולהיזהר מהעוקץ?
| צילום: איור: איילת ינאי
האמת היא שאינני יודע. איש מאיתנו לא יזם את תהליך המסורתיזציה של ישראל, ולא בטוח שעתידו תלוי בנו. לא אנחנו הלבשנו צעירים רבים כל כך בציציות; קול פנימי קדמון קרא להם, והם נענו. אבל נדמה לי שיש דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות: לחזור לדבר על א־לוהים. לא במקום "הבשורה המתורגמת", אלא לצידה. יותר ויותר אנשים בעולם מתקשים למצוא משמעות לחייהם; יותר ויותר ישראלים חשים שאת הצמא הזה יוכלו להרוות בחיקו של ה'. גם את אלו שאינם חשים כך אני מכבד; אך אני מרגיש חובה מיוחדת כלפי אלו שמנסים היום לקרוא בשם ה', גם אם הקריאה הזו לעיתים מגומגמת ומהוססת ולא מדויקת. לא "להחזיר בתשובה" - אינני יודע איך עושים זאת - אלא להצביע על עומקה ורוחבה של התשובה, עבור מי שכבר מצא אותה בעצמו.
לפני 99 שנים אמר פרופ' גרשם שלום שטועים מאוד הציונים החושבים שבארץ ישראל יוכלו להיפטר מהדת: "א־לוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". א־לוהים באמת לא נותר אילם; אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נחדל מאילמותנו.
motzash.navon@gmail.com