השבוע הלכתי עם הרבה מחשבות על כתיבה בכלל ועל כתיבת שירה בפרט, ועל עריכה ועל הקשר שבין יוצר לקהל. ולא בכדי. קרו השבוע כמה וכמה דברים שגרמו לי להרהר בנושאים האלה. הראשון והמשמח שבהם הוא שבשעה טובה התחלתי לעבוד עם עורך על ספר השירה הבא שלי. חסדי השם. יש איזה מתח כזה לפני שפותחים לראשונה ביחד את כתב היד של הספר. כי עריכה היא עניין רציני שקשור במערכות יחסים. ומערכת היחסים שבין יוצר לבין עורך צריכה להיות גם עדינה וגם סימביוטית וגם חברית וגם כנה וגם שקופה וגם כזו שיש בה הבנה עמוקה של כל הרגישויות והדקויות. ככה אני רואה את זה. כי עורך הוא בעצם הקורא הראשון. וזה מה זה מפחיד לפתוח ככה בפני מישהו את המגירה והמחברות והתיקיות והלב והכוונה. מפחיד אבל גם טוב. מזכך כזה.
מאז שהייתי בן 14 בערך, אין יום שעובר עליי בלי כתיבה. כתיבה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כשהייתי צעיר כתבתי בדפדפות עם עט פיילוט 0.4 כל מיני שורות קצרות כאלה שלימים התבררו כבסיס הבוסרי לשירים הראשונים שלי. אחר כך קניתי לעצמי מחשב נייד עם מסך 11 אינץ' והייתי כותב לתוכו סיפורים ומחשבות שמתישהו הפכו לטור חודשי במגזין שכבר לא קיים שקראו לו "אדרבה", שם כתבתי על חוויות שלי בתור דור שני לחוזרים בתשובה. בישיבה הייתי מסכם את השיעורים של הר"מים ומדפיס אותם בשביל כל החבר'ה, ובמקביל הייתי כותב מכתבי אהבה עבור ארוסותיהם של חברים שלי, ככה יצא שזכיתי להרבות גם תורה בעולם וגם אהבה. לימים, כתבתי את הסיפור הזה עם המכתבים בתור תסריט לסרט עלילתי ארוך שהלוואי שיראה אור ביום מן הימים. למעשה אני יוצר בכמה וכמה סוגות כתיבה שונות. אבל בסוף־בסוף, אחרי הכול ולפני הכול, המחשבה האינטואיטיבית שלי היא מופשטת. המילים בראש שלי "נכתבות" באופן לא קוהרנטי לפני שהן יורדות על הדף. בראש שלי הן תמיד יותר שירה מאשר טור או תסריט. ולא בהכרח בגלל שפה גבוהה, חרוזים ומשקלים. ממש לא. אני מתכוון יותר להלך הרוח של המילים.
עוד כתבות בנושא
נזכרתי שרגע לפני שפרסמתי פעם שיר שלי, אמרה לי מישהי חשובה בסצנת השירה הישראלית, "תראה, אם אין לך סיבה מספיק טובה להוציא את השירים שלך לאור - עדיף שפשוט לא תוציא אותם". ואני זוכר שלא הבנתי מה זה אומר המשפט הזה שלה, ומי קבע בכלל מה נחשב סיבה טובה ומה נחשב סיבה פחות טובה? לימים הבנתי שביצת השירה הישראלית לוקה בחשיבות עצמית מופרזת וחסרת פרופרוציות ויש בה הרבה אינטריגות, תככים, יריבויות ואנשים שלוקחים את עצמם ביותר מידי רצינות וכובד ראש. אם אתם שואלים אותי, בשירה אין איזו קדושה או שגב, בטח שלא במשוררים עצמם. שירה בעיניי היא עוד אמצעי אמנותי, כלי ביטוי אפקטיבי שצריך לתקשר עם הקוראים שלו. שירה היא לא דבר קדוש וכשמנסים לעשות אותה כזאת היא מקבלת גוונים אפורים ומדכאים. להפך. שירה טובה בעיניי היא בסך הכול שירה. ומשוררים טובים בעיניי הם בסך הכול משוררים. אפשר להניח בצד את הארשת הרצינית ולתת מקום למילים כמו שהן בעצמן. יומיומיות. מכוערות. יפות. אמיתיות ומומצאות. כמו החיים עצמם רק עם טוויסט פואטי. ובלבד שתמיד יישאר התדר המתקשר, המובן, בגובה העיניים.
הכי מעניין
| צילום: איור: נעמה להב
ואנקדוטה לסיום: לפני שלוש שנים, ממש בתקופה הזו, בתחילת החורף, רגע לפני חנוכה, הוצאתי לאור ספר שירה.מפה לשם ארגנו לכבודו ערב השקה נחמד בבית אורי צבי בירושלים. הזמנתי חברים ומוזיקאים ומשוררים ופעילים חברתיים ושותפים לדרך. קנינו יין לבן וקבוקים ובייגלה וזיתים והתרגשנו לקראת. האירוע תוכנן למוצאי שבת מתוך מחשבה על זה ששבת בחורף יוצאת מוקדם ואנשים מחפשים מה לעשות בערב. אלא שלפתע ביום חמישי שלפני התחילו לסמס לי כל מיני חברים מזרוחניקים שיש להם חתיכת בלת"מ והם פשוט לא יכולים להגיע. וככה, מצאתי את עצמי הולך לאיבוד בים של מונחים שלא הכרתי: שבת ארגון, חודש ארגון, שבט הרא"ה, כתובת אש, אולטרה סגול, הרב דרוקמן וכולי וכולי. ואני, כמו חרדי מצוי לא הבנתי על מה מדובר עד שאט־אט ערכתי היכרות עם מפעלות בני עקיבא עד לפרטי פרטים ולמדתי על החשיבות והתכונה ואפילו גיליתי שאם הייתי בבני עקיבא - הייתי בן שבט שבות. אז בערב ההשקה שלי כמעט לא השתתפו דתיים־לאומיים כי אי שם בא לעולם שבט "קווה". זכינו.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
