"תחת הדומיננטיות האשכנזית, החברה הישראלית תופסת את המוסלמים לא נכון"

בדרכי לראיון עם ד"ר אליעזר פאפו אני מטפסת במדרגות של בניין ירושלמי טיפוסי וחסר ייחוד, על הגבול בין סן־סימון לקטמונים. אבל כשאני חוצה את מפתן הדלת, התחושה היא של כניסה לעולם אחר. החלל עמוס בפריטי אמנות והיסטוריה, הקירות צבועים בצבעים עזים ועליהם משובצים ציורים ופריטי יודאיקה. בתוך הספרייה מנוגר לא פחות מארון קודש, ובו נח ספר תורה מהמאה ה־16. ספות עור אדומות ממוקמות מתחת לחלון רחב, שממנו נשקף נוף ירושלמי.

התפאורה הססגונית משקפת את אופיו של בעל הבית, אחד האנשים הצבעוניים ביותר שהזדמן לי לפגוש. פאפו הוא חוקר ספרות, מרצה בכיר באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מלבד זאת, במשך עשרות שנים ועד לאחרונה כיהן גם כרב הראשי של בוסניה־הרצגובינה. הוא גם ראש מרכז משה גאון לתרבות הלאדינו – שהוקם על ידי בנו של משה, הזמר יהורם גאון – ולפני כעשור זכה בפרס בן־צבי להיסטוריה. בגלגולו הראשון היה בכלל משפטן, והוא דובר שפות רבות: השיחה העברית שלנו מתובלת בביטויים בסרבית, ערבית, אנגלית ולאדינו - שפה שהוא למד מסבתו. "תמיד אהבתי לעשות גם וגם וגם", הוא מחייך, "אבל כל מה שאני עושה קשור תמיד במילים".

הוא נולד בסרייבו, אז ביוגוסלביה, בשנת 1969. "הקהילה היהודית הייתה בעיקר מועדון של ניצולי שואה", הוא מתאר. "בית הכנסת היה בקומה השנייה במרכז הקהילתי, ומי שנכנס אליו היו המחלקה הגריאטרית. אבל לי הייתה תשוקה לדת מאז שאני זוכר את עצמי, לדת כתופעה. בתור ילד, אם הייתי נתקל בטלוויזיה בטקס דתי, הייתי מסתכל בפה פעור. רציתי ליישם את הצימאון הזה בתוך הקהילה היהודית, וזה עורר צחוק. הייתי בא לבית הכנסת והקשישים היו אומרים לי 'מה אתה עושה פה? זה לא מתאים לגיל שלך, לך תחפש בחורות'".

התשוקה ליהדות הובילה את פאפו ללמוד עברית, "לא בגלל ציונות, אלא כדי להבין את התנ"ך". בגיל 19 הגיע לביקור ראשון בארץ ישראל. "דיברתי אז עברית תנ"כית. כששאלו אותי בן כמה אני, אמרתי 'אני בן תשע שנה ועשר שנה'. באחד הימים הייתי בסיור בעיר העתיקה, ועברנו שם בסמטה עם ריח לא טוב. אמרתי למדריך שהיה לנו 'ריח לא ניחוח'", הוא צוחק.

כלב הים היהודי

אימו התנתה את הגשמת חלומו לעלות ארצה בכך שיסיים תחילה תואר ראשון. לאחר שהשלים לימודי משפטים באוניברסיטה בסרייבו, עלה פאפו ארצה. הוא חתם על חוזה מול ארגון הג'וינט שילמד בישיבה חמש שנים, ואחריהן יכהן כרב בסרייבו חמש שנים. אבל אז פרצה המלחמה ביוגוסלביה, ופאפו מצא את עצמו עמוס בתפקידו החדש כרב של קהילת סרייבו – אך דווקא בישראל. "בעקבות המלחמה, רוב בני הקהילה עלו לפה", הוא מסביר. "היה צריך להקים אולפן עברית, לקדם את גיורם של אלה שהיו יהודים דרך האב בלבד, לדאוג לצרכים ולהשתלבות שלהם. בשלב מסוים הבנתי שכבר לא שייך לחזור, כי רוב הקהילה כאן".

מול הקהילה שנשארה בסרייבו, ניהל פאפו שיח כיצד יוכל למלא את תפקידו מרחוק. "אמרתי להם: אילו שירותים אתם בעצם צריכים ממני? אתם לא אוכלים כשר, אז אתם לא צריכים שוחט; אתם לא מלים את בניכם, אז אתם לא צריכים מוהל – לְמה אתם זקוקים? הם ביקשו שני דברים. ראשית, שאייצג אותם כלפי חוץ - באולפני טלוויזיה, בכנסים בינלאומיים, אם יש מפגש בין־דתי או דיפלומטי. דבר שני, שאבוא להוביל את התפילה בחגים היחידים שהם מקיימים בהם תפילות – חגי תשרי ופסח. נוסף על כך, כשהם נתקלו בשאלות הלכתיות הם הפנו אותם אלי".

שאלה כבדת משקל שהופנתה אליו בתחילת דרכו, עסקה בקבלתם לקהילה של אנשים שרצו לחזור לשורשיהם היהודיים. "מלכתחילה הקהילה התקיימה ברוח חוק השבות, והיו בה הרבה אנשים שיש להם שורשים יהודיים אבל אינם יהודים על פי ההלכה", מסביר פאפו. "במלחמה, מכיוון שהקהילה היהודית דאגה לאנשיה, פתאום הגיעו הרבה אנשים שהיו להם אבא או אימא, סבא או סבתא יהודיים, אבל בכל תקופת השלטון הקומוניסטי לא בדיוק שמרו על קשר. חלק מהוותיקים אמרו: 'מאיפה הם באו? אנחנו היינו כאן כל השנים, הם הצטרפו רק כשהתחלנו לחלק קופסאות שימורים. מה, עכשיו נקבל אותם? הם יתחילו להשפיע על איך שהקהילה תיראה?'. מצד שני, החברים החדשים עמדו בתנאים שעל פיהם צורפו חלק מהוותיקים עצמם. שאלה מסובכת.

"סיפרתי להם שיש מחלוקת במשנה האם כלב־ים הוא חיית יבשה או חיית מים, ואז יש דיון: שואלים, איפה הוא אוכל? מתברר שהוא יכול לאכול במים ויכול לאכול ביבשה; איפה הוא ישן? הוא יכול במים ויכול ביבשה. בסוף רבי עקיבא שואל: לאן הוא בורח כשהוא בסכנה? הוא בורח למים. לכן להלכה נפסק שהוא חיית מים. לפי ההיגיון הזה, האנשים שבעת צרה ברחו לקהילה היהודית, צריכים לקבל אותו יחס שהיו מקבלים במדינת היהודים. ברור שזו לא תשובה הלכתית – היא אפילו לא עלתה פעם עם ההלכה באותה מעלית. אבל הקהילה היא מלכתחילה 'קהילת חוק השבות', ולכן היא צריכה להיות פתוחה לכל מי שעומד בקריטריון. ספירה למניין היא עניין אחר".

במשך עשרות שנים הנהיג פאפו את הקהילה מרחוק, אך בקיץ שעבר הקשר נעצר. "סביב המלחמה, בערים שיש בהן רוב מוסלמי מוחלט כמו סרייבו, גבר הלחץ על הקהילה היהודית, ובעקבותיו ראשי הקהילה התחילו לפזר הצהרות בלתי אחראיות בקשר לישראל. טסתי אליהם בפברואר 2024 ודיברנו על המדיניות הרצויה. אמרתי להם שבתור קהילה דתית הם אמורים לספק שירותי דת, ואם מישהו שואל אותם שאלות פוליטיות – צריך להפנות אותו לשגרירות ישראל. הם לא שמעו לי, ובחרנו להיפרד כידידים".

איך נשים מגרשות שדים

במקביל לעבודתו רבת השנים עם הקהילה בסרייבו, המשיך פאפו את דרכו האקדמית. אחרי שלמד חמש שנים בישיבת "מדרש ספרדי" שבעיר העתיקה וגם הוסמך בה לרבנות, פנה ללימודי תואר שני בתלמוד באוניברסיטה העברית. "זה מילא אצלי חוסר במשהו שלא מצאתי בישיבה. הישיבה היא כמו ספינת חלל, זו שיחה סגורה בתוך עצמה. אומרים לך, יש מחלוקת הרמב"ם והרב קוק. איך יכולה להתקיים מחלוקת בין הרמב"ם לרב קוק? סביב איזה שולחן הם ישבו ביחד? יש מיקס של זמנים ומקומות".

מנגד, גם את הלימוד בחוג לתלמוד הוא מצא חסר: "הלימוד בישיבה דמה לבשר בלי עצמות, הלימוד בחוג לתלמוד דמה לעצמות בלי בשר. בישיבה אתה מקבל מעורב ירושלמי: חתיכות בשר, כולן טעימות, בבלגן נטול הקשר. חסרה לי שם הקונסטרוקציה. העצמות מחזיקות את המבנה, אבל בחוג לתלמוד מתעסקים אך ורק בזה, וזה חסר בשר, חסר טעם. תמיד עצרו את הלימוד רגע לפני שהסיפור באמת מתחיל. כשניסיתי לשאול על זה, אמרו לי: זה כבר לא תלמוד, זו ספרות. לך לחוג לספרות. בסוף הלכתי".

"בספרות עממית אין פוזה ואין פוליטיקלי־קורקט. היום אני מרגיש שאני ממש זקוק לספרות עממית כדי שמישהו יגיד מה שחור ומה לבן, כדי שמישהו יגיד שהמלך עירום. הספרות העממית היא תרופה מצוינת לחוליי התקופה, היא יודעת לקרוא לדברים בשמם"

וכך, אחרי תואר ראשון במשפטים ותואר שני בתלמוד, התגלגל פאפו לתואר שלישי בספרות. האשֵמה האמיתית במסלול הזה היא בכלל הלאדינו. כשהיה לקראת סוף התזה בתואר השני, אספנית של סיפורי לאדינו פנתה אליו כדי לשמוע סיפורים מאזור סרייבו. לאחר שבילו שעות כשהוא מספר לה סיפור אחר סיפור, היא שידכה אותו לפרופ' תמר אלכסנדר, חוקרת ספרות עממית, ששכנעה אותו לעשות דוקטורט בהנחייתה. כיום זהו תחום ההתמחות המחקרי שלו: ספרות עממית, פולקלור, וספרות יהודי ספרד. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בפארודיות יהודיות־ספרדיות על ההגדה של פסח, והיא יצאה לאור גם כספר בשם "והיתלת לבנך ביום ההוא", בהוצאת יד בן־צבי.

מה מושך אותך דווקא לספרות עממית?

"בספרות עממית אין פוזה. אם הייתי נולד בתקופה שבה השיח פחות כפוף לפוליטיקלי־קורקט, אולי פחות הייתי זקוק לספרות עממית. היום אני מרגיש שאני ממש זקוק לספרות עממית כדי שמישהו יגיד מה שחור ומה לבן, כדי שמישהו יגיד שהמלך עירום. הספרות העממית היא תרופה מצוינת לחוליי התקופה, היא יודעת לקרוא לדברים בשמם".

לדבריו, יש להרחיב את היריעה ולהבין שספרות עממית כוללת יותר ממה שרגילים להניח. "אנשים חושבים שספרות עממית היא רק סיפורי סבא וסבתא. הם לא מבינים שכשמישהו מוסר עדות על פיגוע, למשל, זו ספרות עממית. כשאת מרכלת, זו ספרות עממית לכל דבר. כשאת מספרת בדיחה, או להבדיל מספרת סיפור שואה, זה סיפור עממי. אלה סיפורים קלאסיים – למשל, המבנה הקלאסי של סיפור הצלה. אני מוקסם מהעם, ולכן מוקסם גם מספרות עממית".

בימים אלה עובד פאפו על מחקר שהוא עסק בו בעבר, על כתבי יד של לחשי ריפוי יהודיים־ספרדיים, במטרה להנגישו לציבור. "זה פתח מרתק ללימוד על התרבות שהתקיימה", הוא אומר. "שדים ורוחות מתפקדים מצוין ככתמי הרורשך של התרבות. נורא מעניין לראות מה כל תרבות שפכה לתוכם. תגידי לי מי השדים שלך, ואגיד לך מי את.

"הנה דבר נורא יפה", הוא מדגים. "איך הגברים היהודים מגרשים רוחות? מביאים כוח רב – חצוצרות, שופרות, ספרי תורה, שמות קדושים, השבעות. איך הנשים מגרשות את השדים? להפך, לא מביאות ספרי תורה אלא מורידות את המזוזות כדי שהשדים לא ירגישו מאוימים, מייצרות שטח ניטרלי, ואז מציעות לשדים ממתקים. ההנחה היא שהשד מנומס, ואחרי שהוא יסעד מהממתקים שהצעת לו הוא לא יחזור לגוף, כי לא נעים. אנחנו לומדים מזה שהנשים האלה חיו בסביבה כל כך מוגנת, שאפילו השדים שלהן היו ג'נטלמנים. הם סומכות על זה שהשדים האלה דומים לשכן הנוצרי או המוסלמי. הוא יכול לעשות בלגן מדי פעם, אבל אם הוא נכנס והסכים לקחת קפה ועוגה, הוא לא יזיק יותר".

שנת תרפפו

לפני כמה שבועות זכה פאפו למינוי נוסף, וכעת הוא היו"ר הטרי של הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו - שפה ספרדית־יהודית ששימשה את צאצאי מגורשי ספרד, בעיקר בארצות הבלקן. הרשות קיימת זה שלושים שנה מתוקף חוק שמכונן אותה, כמו הרשות הלאומית לתרבות היידיש, ובמטרה דומה: לשמר ולתעד את תרבותם של היהודים דוברי הלאדינו ולטפטף ממנה אל התרבות הישראלית.

כמה דוברי לאדינו יש היום בעולם?

"מעט מאוד. אני מכיר רק מקרה אחד בארץ של מישהו מספיק אידאליסט כדי לגדל את הילדים שלו בשפה הזו, ועוד פרופסור אחד בסיאטל. שני דברים צמצמו את השימוש בשפה בצורה מסיבית, כל אחד בדרכו: השואה, והקמת מדינת ישראל. לפני השואה, בקהילות היהודיות בבוסניה, בסרביה, במקדוניה, ביוון – כולם דיברו לאדינו. אבל הקהילות האלה הושמדו כמעט כליל. בבולגריה ובטורקיה, שהיו בנות ברית של גרמניה, הקהילות שרדו, אבל רוב בני הקהילות האלה עלו ארצה לאחר קום המדינה, התפזרו בכל הארץ, התחתנו עם בני עדות אחרות ועברו לעברית. לא תמצאי היום משפחות שבהן שני הסבים ושני הסבתות דוברים לאדינו, זה לא קיים בארץ".

השנים האחרונות הביאו איתן שינוי מסוים. "היום יש קאמבק, אבל לא של השפה אלא של התרבות. יש אירועים, ספרים, קונצרטים, סליחות, פיוטים. כל מיני היבטים של התרבות עוברים תחייה. המטבח הספרדי צובר תאוצה. פתאום דוד ד'אור מוציא אלבום בלאדינו, פתאום שירת הלאדינו של גיא זוארץ ויסמין לוי היא כבר לא תופעת שוליים אלא מיינסטרים".

אף שהלאדינו הולכת ונעלמת, ביטויים רבים ממנה נפוצים היום בעברית, גם ללא מודעות למקורם. למשל, הביטוי "שנת תרפפו" בהתייחס לימים עברו, אינו מכוון למניין שנים אלא לתעתיק של המילה בלאדינו ל"סבא רבא רבא". מטבע הדברים, בדרך נוצרו גם שיבושים. "יש מילים מלאדינו שנכנסו לעברית ואנחנו לא יודעים לרבות אותם, למשל – בורקה אחת, שני בורקס. בעברית אנחנו אומרים בורקסים, וזה ריבוי כפול. זו הנקמה המתוקה של העברית בלאדינו, כי לאדינו עושה את זה לעברית כל הזמן. מכניסה מילים עבריות שקשורות לחיי הדת, וליתר ביטחון מרבה אותן גם בספרדית. טליתותיוס, מצוותס, זכויותס, תפילינימס – כאן זה כבר ריבוי משולש".

"תרבות הלאדינו היא תרבות של יהודים שידעו לחיות במרחב לצד המוסלמים בלי לעשות להם דמוניזציה או אידיאליזציה. מוסלמים הם לא תמיד במצב ג'יהאד, והם גם לא הבדואים שרכבו פה על סוסים עד שבאו 'הקולוניאליסטים היהודים'"

במסגרת תפקידו החדש שואף פאפו להכניס את הלאדינו אל התרבות הישראלית. "אני חושב שאנחנו צריכים להיכנס לתיאטרון הישראלי, לקולנוע. לעודד יוצרים להכניס חומרים מהלאדינו כדי להפיץ אותם", הוא אומר, ומזכיר את הספר שעובד לסדרה, "מלכת היופי של ירושלים", שעורר מודעות והיכרות עם התרבות הספרדית הירושלמית בת הזמן ההוא. "אם יהיו עוד חמש סדרות כאלה, אם עוד מאה ביטויים מתרבות הלאדינו ייכנסו לתרבות הישראלית – אני את שלי עשיתי".

למה בעצם זה חשוב? מה הרלוונטיות של תרבות הלאדינו לישראל הנוכחית?

"תרבות הלאדינו היא תרבות של חברה יהודית שידעה להסתדר בתוך חברה איסלאמית. זה חשוב, כי גם היום אנחנו חיים בתוך סביבה איסלאמית. תחת הדומיננטיות האשכנזית, החברה הישראלית תופסת את המוסלמים לא נכון. בשני הקצוות הפוליטיים שלה היא מציירת שתי תמונות לא נכונות. מוסלמים הם לא תמיד במצב ג'יהאד, והם גם לא הבדואים שרכבו פה על סוסים לבנים עד שבאו 'הקולוניאליסטים היהודים' וגירשו אותם. זו שטות וזו שטות, ושתיהן צריכות לעוף מן העולם.

"היה לי כאן בשכונה רופא שיניים מוסלמי. כשהגעתי אליו, ניהלנו כל הזמן שיחות פוליטיות. הוא לא עושה את זה עם אף אחד אחר מהלקוחות היהודים שלו, כי לא נעים לו ולא נעים להם. אבל אני גדלתי בחברה מעורבת שהיו בה יהודים ומוסלמים ונוצרים, ותמיד התווכחנו. רוב המוסלמים שהכרתי ושאני מכיר רצו למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד, רצו להצליח עם בני המין השני, להתחתן, להביא ילדים, ושהילדים שלהם יהיו טובים יותר משהם היו. אני לא משלה את עצמי, אני יודע שיש מצב ג'יהאד, אבל היום־יום לא שונה כמו שאנחנו נוטים לחשוב. בשביל זה אנחנו צריכים את תרבות הלאדינו. זו תרבות שיודעת לחיות במרחב לצד המוסלמים בלי לעשות להם דמוניזציה או אידיאליזציה, אלא לראות בהם מה שהם, אנשים".

תהיו מרדכי

ברוח זו פתח פאפו לפני כמה שנים קורס באוניברסיטה שנועד לקרוץ לסטודנטים יהודים ומוסלמים במידה שווה. שמו של הקורס היה "ספרות המוסר היהודית והמיסטיקה האסלאמית". נרשמו אליו 30 סטודנטים בשיעור שווה, 15 יהודים ו־15 מוסלמים, "כאילו בחרתי אותם בפינצטה". אבל, מספר פאפו, "הם לא התייחסו לשיעור באותה צורה: היהודים התיישבו, פתחו מחשבים, השתתפו, סיכמו. המוסלמים ישבו עם התיק על הברכיים. הם נרשמו לקורס כדי ללמוד משהו מוכר שיהיה להם קל להיבחן עליו, אבל לא באמת היו מוכנים ללמוד משהו על האיסלאם ממישהו לא מוסלמי".

מה שהציל את המשך הקורס היה התמחותו של פאפו בפולקלור, ותלמיד מאחר אחד. "לשיעור השני, אחד התלמידים המוסלמים נכנס באיחור. אמרתי לו: 'אַס־סַלָאתֻ חַ’יְרוּן מִן אֶ־נַוְם' – עדיף להתפלל מלישון. זה ציטוט מה'אזאן' (הקריאה לתפילה) של הבוקר, ובהשאלה משתמשים בו כדי לנזוף במאחרים. הוא צחק, אבל הסתכל על חבריו הסטודנטים המוסלמים ולא עלי. הוא לא חשב שהמשפט יצא מהפה שלי, שיש סיכוי שאני מכיר אותו. שבוע אחר כך נתקלתי בקושי טכני עם המסך, אחד הסטודנטים המוסלמים ניסה לעזור לי אבל לא הצלחנו. אמרתי לו: 'לַא חַוְלַא וְלַא כֻּוַּתַה (אין כוח ואין עצה)', והוא השלים, אוטומטית: 'אִילָּא בִּאלְלַאה (אלא אצל אללה)'. כולם התחילו לצחוק, ואז הם סוף סוף הורידו את התיקים מהברכיים, הוציאו מחשבים והתחילו לסכם".

הסיפור לא הסתיים בכך: "שבוע שאחר כך, דפיקות במשרד שלי. סטודנטית מוסלמית באה וביקשה להתייעץ. היא אמרה: 'לא התפללתי חצי שנה, ועכשיו אני רוצה לדעת כמה אני יכולה להשלים אחורה'. אמרתי לה: 'אני במקרה יודע את התשובה, אבל את בטוחה שאני הכתובת?' והיא ענתה: 'את האימאם בכפר אני לא אשאל. חוץ ממנו – בעצם, כולל הוא – אתה המבין הכי גדול באיסלאם שאני מכירה'. תראי מה קרה: ממצב של סירוב ללמוד ממני למצב של התייעצות דתית, בשלושה שבועות. זה מה שמייצרת תרבות הלאדינו".

כמו הלאדינו, שפה שהיא חיבור בין עולמות, ערבוב של ספרדית ועברית, גם פאפו שהה שנים ארוכות על התפר בין בוסניה־הרצגובינה לישראל.

אתה מזדהה עם העמדה הזו של שהות על צומת דרכים, בין תרבויות?

"הייתה אצלי החלטה מודעת שלא להיות על התפר בין שני העולמות. אני מכיר עולים מיוגוסלביה שגרים כאן כבר עשורים, ועדיין מתפלאים שמה שקוראים לו כאן 'בירה שחורה' זה לא מה שהם מכירים מהבית. אני לא רוצה להיות במקום הזה של יוגוסלבי בישראל וישראלי ביוגוסלביה. אם אני מתגעגע אני טס, ומהר מאוד אני נזכר למה עזבתי", הוא מחייך.

אבל לכלל הזה יש יוצא דופן אחד, נטייה ישראלית שהוא מסרב לאמץ. "יש נטייה אנושית שאופיינית לכל החברות, אבל באף חברה היא לא כל כך שטחית כמו פה, וזו הנטייה לקטלג אנשים לפי הלבוש שלהם. יש לו כיפה? אין לו כיפה? איזו כיפה יש לו? אנשים חושבים שאם יש לך פיסת בד על הראש הם ישר יודעים, למשל, מה אתה חושב על הסכסוך. אני לא רוצה שיקטלגו אותי, שיכניסו אותי למגירה. יש לי דעות שונות על נושאים שונים, והן יכולות להשתנות עם הזמן. בעניין הזה אני עושה את עצמי מרדכי".

עושה את עצמך מרדכי?

"יש ביטוי בלאדינו, 'אזרסה דה מרדכי': להיעשות מרדכי, לשחק מרדכי. כלומר להיות חיצוני לסיטואציה, כמו חוקר בריטי שמגיע להודו לפני מאתיים שנה. תבליט את חוסר השייכות שלך, כאילו באת כאנתרופולוג. אני משתמש בעמדה החיצונית שלי כדי לא להיכנע לזרמים כאן. אני עושה את עצמי לא מבין מה רוצים ממני. תלוי בין שני עולמות, כמו האות נו"ן ב'מנשה' בספר שופטים, תלויה בין השיטין".

איך עושים את עצמכם כמו מרדכי? פאפו מספק דוגמה: "פעם התראיינתי לעיתון בארגנטינה. העיתונאית אמרה לי: 'שמעתי שלמדת בישיבה, אז אתה חובש כיפה?' אמרתי: 'מה זו כיפה?' היא ענתה: 'אתה יודע, הכובע הקטן הזה'. היתממתי: 'כמו של האפיפיור?' היא אמרה: 'כן, אבל יותר קטן'. אז אמרתי: 'כמו של הקרדינלים?' בסוף היא אמרה: 'אני מבינה שאתה לא רוצה להתייחס לשאלה'. אמרתי לה: 'יפה הבנת'".

סוליקה מנצחת

את הנטייה להימנע מהחלוקה לזרמים משייך פאפו לתרבות הלאדינו שממנה בא. "פעם יצאתי למסע גיוס כספים לאוניברסיטה בקרב יהדות ספרד שבארצות הברית. הייתה איתנו מתאמת מטעם האוניברסיטה, אשכנזייה כמובן. כשהיה לנו ביקור ב'טמפל מוזס', בית כנסת ספרדי במיאמי, היא שאלה: 'זה בית כנסת אורתודוקסי?' עניתי: 'לא, זה בית כנסת ספרדי'. היא ניסתה שוב: 'אז רפורמי?' אמרתי לה: 'לא, ספרדי'. היא שאלה שוב: 'אז קונסרבטיבי?' אמרתי לה: 'איזה חלק של ספרדי לא הבנת?'"

הקרע הדתי־חילוני נוכח מאוד באקלים הישראלי של ימינו. הפתרון שאתה מעלה נשמע כמו פתרון לאדם אחד – אנחנו לא יכולים להעמיד פנים, קולקטיבית, שאנחנו "מרדכי".

"ודאי שכן. אם כל העם היה מפסיק לשחק את המשחק הזה, המשחק היה מסתיים. החלוקה לכתות היא עץ אירופי זר ומוזר שהבאנו לפה, והיא לא מתאימה לשתילה באקלים המזרח־תיכוני הזה. איך מתחלקים האשכנזים? דתיים וחילונים. בתוך הדתיים יש אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים. בתוך הדתיים האורתודוקסים יש ליברלים, חרד"לים, ועוד. כל כך הרבה תתי־חלוקות. איך מתחלקים המזרחים? מאמינים שומרי מצוות, ומאמינים שבעזרת השם ישמרו מצוות. ומי שלא מאמין? בעזרת השם יאמין. העממיות הזאת, המזרחית, טבעית למזרח התיכון, ולכן אין ספק שהיא זו שתנצח, תרבותית. כמו שהחומוס והפיתה ניצחו, כמו שהמוזיקה הים־תיכונית ניצחה – גם זה ינצח. זה עניין של עשר שנים, אולי עשרים שנה, אולי שלושים. עממיות היא שלילה של כיתתיות. אם אתה כת, יש אנשים בפנים ויש אנשים בחוץ. אם אתה עם, כל העם בפנים".

קיומה של דת עממית מביא לחיבורים בלתי צפויים בין קצוות. "כשהתמחיתי כעורך דין", מספר פאפו, "אחת המזכירות במשרד הייתה המרוקאית החילונית הראשונה שהכרתי. היא שנאה רבנים והגדירה את עצמה כאתאיסטית. באחד הימים היא סיפרה שהיא נוסעת לחופשה של שבוע במרוקו. שאלתי לרגל מה, והיא ענתה שהיא נוסעת להילולה של סוליקה. אמרתי לה: 'אבל אמרת שאין אלוהים!' היא אמרה: 'מה הקשר? כולם יודעים שיש סוליקה'. אפשר לקחת למרוקאית את האלוהים, אבל אי אפשר לקחת ממנה את הצדיקים. אני חושב שזה יפה".

דת עממית לא מתקיימת כמובן רק ביהדות. פאפו מתאר כיצד בתור ילד בסרייבו התפלא לראות את שכנו המוסלמי האדוק מתענג על בקבוקון ערק במרפסת בהפסקה בין התפילות המקבילות למנחה ומעריב. כששאל אותו על כך, השכן תירץ את האלכוהול בסיפור עממי על כך שכאשר חלק מהנוצרים בבוסניה והרצגובינה התאסלמו עם הגעת העות'מנים לאזור, הם עשו זאת בתנאי שיוכלו להמשיך לשתות ערק. "אין לזה בסיס בהלכה המוסלמית, אבל אם אתה עממי, סיפור עממי פותר לך את הבעיה".

נצרות עממית קיימת אף היא. "אספר לך סיפור מדהים. ידיד טוב שלי הוא כומר נוצרי. כשהוא יצא מהפקולטה לתיאולוגיה בבלגרד, שלחו אותו לכפר מבודד במונטנגרו, לשרת את העם. באחת השבתות, אישה מבוגרת נכנסה לכנסייה והתחילה להתפלל. היא נעמדה מול התמונה של מרים והתחילה לומר 'הבכור שלי בבלגרד מצא בחורה זהב טהור, אבל הוא אידיוט. תעשי שהוא לא יקלקל את זה. השני שלי, הבחורה שלו לא שווה כלום. תעשי שזה ייגמר'. הכומר צחק, מה זאת התפילה הזאת? הוא החליט לעשות בדיחה מהזקנה. היא לא ידעה שהוא בפנים, הוא נעמד מאחורי התמונה הסמוכה של ישו, ובקול גברי עמוק ומהדהד אמר: 'תפסיקי כבר, סבתא'. הזקנה לא התבלבלה, ומיד ענתה לו: 'שקט, אני מדברת עם אמא שלך'. הוא רצה לעשות צחוק ממנה, והיא עשתה צחוק ממנו. זו אמונה עממית. האישה הזאת, אם ישו ידבר איתה, היא לא תיבהל. יש לה מה להגיד לו: מה אתה מתערב, ילד? זה לא יפה, שתי נשים מבוגרות מדברות".

"העממיות אורגנית למקום הזה", חותם פאפו. "היא מקומית, היא טבעית כאן, והיא זו שתנצח בסוף. אני לא אומר שזה מה שצריך להיות, אני אומר שזה מה שיהיה. כבר לא צריך פנתרים שחורים, לא צריך מהפכה. אני רק אומר: תנו למים לטפטף".